פורסם הבוקר, 26.9.2008, במדור הספרות החדש של מעריב, בגרסה מקוצרת
מתחת לפוסט הביקורת הזה תמצאו את פוסט המומלצים החודשי
לגרסא המודפסת, לחץ כאן
הכל אודות חווה
חוה שפירא, "בהכנסי עתה". עורכות: קרול ביילין, וונדי זירלר. הוצ' רסלינג, 584 עמ'
המגדר הוא הבולשביזם החדש: "בהכנסי עתה" חושף יוצרת גדולה ונשכחת. אבל בשביל ליהנות באמת ממה ליש לחוה שפירא להציע, רצוי להתעלם מן ההקשר המגדרי שאליו כובלות אותה עורכות הספר.
"בהִכנסי עתה" הוא כרך עב-כרס המכנס מבחר סיפורים, מאמרים, מכתבים, ביקורות וקטעי יומן מאת הסופרת והמבקרת העברייה הנשכחת חוה שפירא (1943-1878). וונדי זירלר וקרול ביילין, מרצות להיסטוריה יהודית (ביילין) ולספרות יהודית ומגדר (זירלר) בהיברו יוניון קולג' בניו-יורק, ערכו את המבחר המקיף והמרתק הזה, שטעמו טוב מאוד ועיצובו עדין ונעים, וכולו איכות גדולה וגילוי נדיר. ברכות להן ולהוצאת רסלינג שהביאו לדפוס את הטקסטים האלה, שגם אם בחלקם ניכר בוסר סגנוני או ספרותי מסוים, עדיין הם ציורים נאים מספיק כדי שיחדרו אל הלב ויגרו את המחשבה.
בין היתר נמצאים כאן כל סיפורי "ספר ציורים" (1909) – סיפורים קצרים מאוד, שעיקרם התבוננות ותיאור של רגע, או פורטרט שמבקש לשרטט קווי מתאר של דמות. מובאים כאן גם מאמרים שכתבה שפירא בענייני ספרות עברית וכללית, מסות מעניינות על דמות האשה בספרות העברית, מבחר רשמים על אנשי-ספר עבריים – ביניהם פרץ ופרישמן – וגם על תומאש מסריק, נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה. עם מכתביה לאהובה הנשוי, המבקר והסופר ראובן בריינין, וקטעי יומן, מרכיבים הטקסטים דמות יוצאת דופן, מרתקת באמת, של אשה יהודיה שהתעקשה לצעוד בדרכיה שלה: בת למשפחת משכילים שלמדה תורה, עזבה את בעלה ואת בנה כדי ללמוד בברן, ידעה גם צרפתית וגרמנית ולטינית, השיגה תואר דוקטור לפילוסופיה, קיימה רומן ארוך-טווח ממרחקים, חוותה את אירועי ראשית המאה ה-20, נדדה ברחבי מזרח אירופה ומרכזה עד שהפכה אזרחית צ'כית – ובדירתה שבפראג גם נשמה את נשימתה האחרונה, כשבוע לפני שנועדה להישלח אל מחנה הריכוז בטרזין. מדוע נשכחה שפירא, ועד כמה נשכחה – שאלות אלה כמעט מתייתרות עבור הקורא שמתוודע אליה עתה: הכרך המרשים הזה, ראוי שישיב אותה אל תודעת הקוראים.
אך חרף כל אלה יש להזהיר מפני קריאה צרה בסיפורים אלה, קריאה שמקבלת גושפנקא אומללה באחרית-דבר מקיפה, אינפורמטיבית, כתובה היטב באהבה ובידענות, ובכל-זאת מאיימת על הטקסטים העדינים והנבונים של שפירא.
העורכות ביילין וזירלר מבקשות לשפירא מקום במפה החסרה-תמיד של הנשים בספרות העברית. אלא שעל המשבצת של שפירא כבר ניצבות להן, כמדומה, נשים אחרות, ובראשן האשה הראשונה של הספרות העברית המוקדמת – דבורה בארון. גם היא למדה תורה, וגם היא הפכה סופרת דווקא בגלל היותה אשה, שלא נאלצה ללמוד כל ימיה ויכולה הייתה – דווקא בהיותה "פחותה" מן הגברים! – להתפנות לזוטות הליטרטורה.
ביילין וזירלר חשו כנראה כי תפקידן ההיסטורי להאדיר את שפירא, להעמידה בכוח במקום גבוה יותר מזה של בארון. הן פנו על כן לקריאה מגדרית צרה, משמימה, טרחנית, ולפרקים אף הפוכה במובהק מן הטקסט הסיפורי. הן אף מחילות את הפריזמה המגדרית על חייה של שפירא, על יומניה ועל מכתביה – בבחינת: ראו, כך גדלה אשה יוצאת דופן. אך שפירא, גם בסיפוריה הנאיביים לפעמים, ממילא מרשימה יותר מבארון בשפתה החיה לגמרי, ביכולת ההתבוננות שלה, ובעיקר בריבוי הקולות שלה כסופרת. קריאה בסיפוריה חושפת את המחיקה המזהירה שלה את עצמה גם מסיפורים שנוח לקרוא מתוך הביוגרפיה של המחברת. וכאן ראוי להדגיש: הגם שקו פמיניסטי נוכח ברבים מכתביה, לא-אחת יוצא הטקסט עצמו נגד הקו הזה, ומציג תמונה מורכבת של הבחירות שעל אשה לקבל. דוגמא נפלאה למורכבות הזו ניתנת כבר בסיפור הפותח את הקובץ, "הבודדה", ששואל את השאלה הנצחית – מה חשוב יותר, יופי או השכלה? – ומציע כתשובה דווקא את דרכו של עולם, ולא את האידיאלים של ההשכלה ושל הפמיניזם הממוסד.
ביילין וזירלר מבטלות את הריבוי הזה, מתנשאות מעל הסיפורים שאינם נענים לקו הפמיניסטי המשחרר. שפירא של סיפורים אלה מתוארת על ידן בפטרוניות כמי ש"הפנימה את משוא הפנים הגברי". ומנגד, כשהן באות לשבח את שפירא, הן מזהות את "נקודת המבט של מי שהודר הדרה משולשת אל השוליים – בעקבות שפה, מגדר וגיאוגרפיה". הו, הדרה נהדרת! כיצד היה שורד מחקר הספרות המודרני בלעדייך! מה עניין לנו בַּעובדות, שככלות הכל פרסמה שפירא רבות בכתבי-עת החשובים של התקופה? מה עניין לנו בהישגיה הריאליים בעולם הרוח, בצמיחתה כאשה וכאדם? מה עניין לנו בכך שהייתה אורחתו של י"ל פרץ ומוכרת הייתה אף לגדול היהודים, ח"נ ביאליק? את הכל נצמצם עתה אל הנשיות. חתמה שפירא על ספרה בשם-העט "אם כל חי", והקדישה את ספרה לאמה? מיד הדבר מצביע – האזינו לזאת! – על "תשוקתה להמציא מחדש את העברית כ'שפת אם' וליצור שושלת יצירתית העוברת מתאוות הדעת של 'אם כל חי' אל אמה שלה, וממנה אליה עצמה". הקריאה מן הנשיות משכיחה את הקריאה מן הלב: האפשרות שהקדישה את ספרה לאמה מתוך, נניח, אהבה אמיתית, נדחקה הצידה מפני השיקול הקר: "שפת אם חדשה".
זיילר וביילין מתעלמות מתבונתה של שפירא עצמה. ברצנזיה קצרה היא מתארת ספר שראה אור ברוסיה ומציע קריאה בסיפורי משה ואהרון מפרספקטיבה בולשביקית (ההדגשות במקור): "אמנות שתעודתה היא להכניס השכלה ידועה בלבד העם, להוציא מסקנות ידועות מהופעות הקדמונים והאחרונים ולהפוך את השירה לתעמולה בעד מפלגה שלטת – אמנות כזו אינה יודעת מה זה חופש יצירה". המגדר הוא הבולשביזם החדש, ויעיד על כך גם מקרה אלישבע, עוד סופרת שזכתה לאחרונה לתחייה מחודשת, ושגם את ראשה כבר ניסו לכוף אל תא הכלא המגדרי. ביילין וזירלר תוכלנה ודאי להביא טיעון-נגד ממאמר אחר של שפירא, "על הביקורת שלנו": "אם אין ביקורת הגונה ליצירה ספרותית, הרי היא מתמעטת בדמותה ולהפך, אם מרבים לנתח ולפרש את היצירה, הרי ערכה הולך ועולה, והוא מתברר לא רק לקורא אלא גם ליוצר עצמו". צודקת שפירא גם כאן; אבל גבול 'הביקורת המבררת' חייב לעבור במקום בו היא סותרת במובהק את הטקסט ויוצאת נגדו: או אז קוראת הביקורת בעיקר את עצמה, ולא את הטקסט הספרותי. "כשאני לעצמי", כותבת שפירא, "מתנגדת אני לכל אמת המידה. הספרות, האמנות, השירה כמו המחשבה והדמיון בכלל ילדי החופש המה". הקריאה המגדרית שמבצעות העורכות לא רק ביצירותיה של שפירא אלא גם בביוגרפיה שלה, מאיימת להשכיח בשנית את ייחודיותה של היוצרת הגדולה שמתגלית בין הדפים, סופרת שכּוֹחה הספרותי וחייה מרתקים דיים גם מבלי שיאולצו אל תוך תבניות צרות, משעממות, מוכנות-מראש, שמבקשות להכניס סדר בְּטקסטים שמבקשים דווקא להעמיד אי-סדר, אי-החלטיות, מלנכוליה וחופש אמיתי.
---
לקריאה נוספת:
- אברהם בלבן במוסף הספרים של "הארץ", עם הכותרת המעצבנת "סימון דה-בובואר שלנו". מעבר לזה - מאוד מעניין.
- ושלומית קינל מביאה ב"הארץ" מסה מעניינת בהחלט על חייה של שפירא - "לא עוד שה אילמת שאינה יודעת לפתוח פה".
---
עוד במדור השבוע: אירי ריקין על "זלב: חוק(ר) פרטי, שמצליח לבלבל שוב ושוב את המבקרים, אם כי ריקין לפחות מנסה לקרוא אותו, בעוד רות אלמוג, בשבוע שעבר אצל ציפר, עשתה בספר מעשה אריאנה. נדמה לי שספרי-נאצים זה לא רעיון טוב, כשמדובר במבקרי ישראל. חמש הבטחות לשנה החדשה יש, וגם מנחם בן שקורא שוב לשנות את לימודי הספרות; יהודה שנהב עונה על השאלון של רוני בק; מיקי לוי כותב על טולסטוי; ויש כתובת אימייל, אם אתם רוצים להיות המנהלים הבאים של פסטיבל מטולה לשירה (ולמה שתרצו?).
