קחי אותי אלי מאת מריה היילנד (מאנגלית: יצהר ורדי)
ג'ון איגן בן האחת-עשרה מחונן בכישרון נדיר: הוא יודע מתי אנשים משקרים. הוא מקווה שהכישרון הייחודי שלו יביא לו תהילה ויכניס אותו ל"ספר השיאים של גינס", אבל בינתיים עליו להתמודד עם רעידות האדמה הפוקדות את משפחתו האוהבת והשברירית.
כשמשפחת איגן נאלצת לעקור מביתה הכפרי של הסבתא לדירה בדיור הציבורי בדבלין, ג'ון מוצא את עצמו לפתע בעולם עוין וחסר ודאות. אפילו קשריו החמים עם אמו מתחילים להתקרר ולהיפרם. בתוך הבלבול הזה הוא יכול לסמוך רק על דבר אחד: יכולתו לגלות שקרים. אבל האובססיה של ג'ון לגילוי האמת הופכת עד מהרה לקיבעון אלים ומאיים.
ננעל פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com
הערב ננעל פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים. במהלך השבוע האחרון בו התקיים פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים, נהרו אליו אנשים רבים מירושלים ומחוצה לה.
באוהל המרכזי בכניסה לפסטיבל התקיימו מדי שעה שיחות מרתקות בין סופרים מקומיים וסופרים זרים, ביניהן שיחות בין הסופרים עמוס עוז וניקול קראוס, דויד גרוסמן ולידיה ז'ורז', ג'ונתן ספרן פויר נתן אנגלנדר ואתגר קרת ועוד רבים וטובים, אשר ריתקו את הקהל הרב שהאזין בעניין לדבריהם.
לשיחות הפופולריות ביותר, כדוגמת אלה שהוזכרו לעיל, הכרטיסים אזלו עוד בטרם נפתח הפסטיבל.
אך אל דאגה, נשתדל להעביר לכם תמצית משתי השיחות בהן נכחה עורכת הבלוג וכותבת שורות אלה.
אלברט שפאר מאת יואכים פסט (מאנגלית: אסף תמרי ועמית יריב)
אלברט שפאר הוא תעלומה גדולה. האדריכל המובטל, הבינוני, של שנת 1933, עת היטלר עלה לשלטון, היה תוך זמן קצר למתכנן הבניינים החשוב ביותר של הרייך השלישי, להוגה התוכנית הגרנדיוזית שנועדה להפוך את ברלין ל"גרמאניה, בירת העולם", ולבמאי ותפאורן מפגני העוצמה של המפלגה הנאצית שנערכו בנירנברג. בשנת 1942 מינה אותו היטלר לשר החימוש והוא הכפיל פי ארבעה את ייצור כלי הנשק והתחמושת – הישג מדהים שאִפשר לצבא הגרמני להחזיק מעמד בשדות הקרב והאריך את משך המלחמה.
על "אשה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן
» Forks and Hope - הבלוג של פאר פרידמן
פורסם היום, 15.5.2008, במדור הספרים של טיים אאוט
לגרסא המודפסת, לחץ כאן
קללת הישראליוּת
דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה". הוצ' הספרייה החדשה, 633 עמ'
"אשה בורחת מבשורה" הוא ספר סכיזופרני. חציו סיפור אישי של משפחתיות מתפרקת, חציו נרטיב קולקטיבי פשטני ומשעמם. הרצון להכניס אל תוך הדרמה הרגישה והמורכבת את סיפורה של ישראל כולה, פוגע אנושות בליבו הפועם של הרומאן. החסד טובע אז בגלים של רהב לשוני.
הדיון בספרו החדש של דויד גרוסמן מחייב הקדמה לא פשוטה, שעניינה הפרדת החיים מן הספרות. הטרגדיה שפקדה את משפחת גרוסמן, ראוי שתיוותר מחוץ לקריאה ב"אשה בורחת מבשורה", ולא רק מפני שגרוסמן החל לכתוב את הספר שנים לפני שבנו נפל על אדמת לבנון המדממת. קריאה אמיתית – אל לה להיות מושפעת מן העולם שבחוץ. היא חייבת להתבסס על הטקסט שלפניה, כי אין דבר מלבדו.
גם חמלה אינה קיימת ביחס לספרות: המחבר יכול לחמול על דמויותיו; הן יכולות לחמול זו על רעותה; אך ניסיון להחיל חמלה "משלנו" על דמויות ספרותיות – כלומר, לטעון שאנו מסוגלים להבין אותן, לשמוע אותן, לפענח אותן באמת – היא נאיבית במקרה הטוב ומזויפת במקרה הרע. הספרות לעולם מציגה לנו עולם שאיננו יכולים לחדור אליו. גדולתו של הריאליזם הספרותי בכך שהוא מצליח לשכנע אותנו בטבעיותו, להעלים את הזיוף המוטמע בו מעצם היותו בדוי, לגרום לנו לחוש שהעולם הכתוב מציית לאותם קודים וחוקים שהעולם האמיתי מציית להם.
לפיכך, הקריאה ההוגנת ב"אשה בורחת מבשורה" חייבת להתעלם מכל מה שאינו בתוך הטקסט: אובדן הבן, הדי המלחמה בלבנון. אין זו התעלמות מטרגדיה, אלא זו הדרך היחידה להעניק לטקסט את הכבוד המגיע לו, לבחון אותו ללא חשדות מוקדמים, לראות את ליבו הפועם של הטקסט מבלי להיות מושפעים מפניו האנושיים-מדי של הגוף.
אל הלב, אם כן. במרכז הרומאן עומדת אהבה גדולה ומשולשת בין אורה, אברם ואילן, נערה אחת ושני נערים שנפגשו לראשונה בבית חולים בירושלים בימי מלחמת ששת הימים. השנים חלפו ובמלחמת יום הכיפורים נפל אברם בשבי המצרי ועונה. הוא שב לארץ חבול בגופו ובנפשו, ושני חבריו, אורה ואילן, סעדו אותו, ואף נישאו והביאו בן בכור (סמי, הסדר חשוב כאן). עופר, ילדה השני של אורה, הוא בנו של אברם מליל אהבה אחד. אילן גידל אותו כבנו, ואברם – שלא רצה שום קשר עם הילד – התנתק מהם לגמרי. בחלוף השנים התגרשו אורה ואילן.
עתה, בהווה הסיפורי, ימים לפני שחרורו של עופר מהצבא, הוא מתנדב ל-28 ימים נוספים ויוצא למבצע גדול. אורה משוכנעת שהבשורה הרעה על מותו בוא תבוא, ויוצאת למסע בגליל – שם, לטענתה, לא תשיג אותה הבשורה. זהו טיול שעמדה לצאת אליו עם הבן, עופר, ועכשיו היא לוקחת עמה את אברם, לאחר שלא דיברו זה עם זה שנים ארוכות.
המשולש הרומנטי נשמע אולי מופרך מעט, אך יש לו היגיון משל עצמו והוא בהחלט מציית לכלליו-שלו. "אשה בורחת מבשורה" הוא סיפור מפותל ויפה מאוד, ככל שהדבר נוגע לתיאור יחסיהם של אורה ואברם. כשהשניים מדברים על אהבתם (כנערים בבית החולים אך במיוחד בזמן המסע בגליל), זהו גרוסמן בשיא כוחו. הוא מזדהר כמספר מחונן גם בפרקים אחרים, בהם אלו המתארים טיקים והתקפי חריזה של אדם; שיחות בַּקשר בין אילן ואברם, הנטוש במוצב בסיני וממתין לגואלו או למותו; ותיאור יפהפה של יחסי שני האחים, אדם ועופר, בסצנה ארוכה וטובה שמתנהלת סביב שולחן במסעדה. גרוסמן אורג עשורים של חיים פרטיים לנרטיב עדין, פועם וכואב, ובסיפורים הנשזרים זה בזה ומתפענחים אט-אט מתגלים חייהם המורכבים של הגיבורים עד נימיהם הדקים.
אלא שבַּאופן המובהק ביותר מבקש גרוסמן לטעון את ספרו במשמעויות כל-ישראליות. הוא נע ממלחמה למלחמה, מלקט לעצמו נהג מונית ערבי ומורה רוחני צוהל ומציג ויכוחים פוליטיים על מחסומים, פיגועים בירושלים ופוסט טראומה קולקטיבית. הניסיון הנואש לכלול ברומן הכל, נוגע באותו עוול שעושָה לספר הקריאה הביוגרפית-בחלקה, זו שעטופה בחמלה מזויפת. הרצון להכניס לתוך הדרמה הרגישה והמורכבת את סיפורה של ישראל כולה, את ה"מצב" הישראלי כולו, פוגעת אנושות בלבו של הרומן.
נראה שיש ברצון הזה איזו ספקנות מרושעת, סמויה, דווקא של גרוסמן: כאילו לא יכול רומן נפילים זה, על תל"ק עמודיו, להכיל "רק" את סיפורם האישי של חמשת גיבוריו; כאילו חייהם בלבד של חמישה אנשים לא שווים את הזמן ואת המקום שהרומן דורש, אלא אם הם מייצגים במובהק איזה נרטיב גדול יותר של חברה, של עת, של כל העתים כולן.
לכן, "אשה בורחת מבשורה" הוא ספר סכיזופרני. חציו סיפור אישי של משפחתיות מתפרקת, חציו נרטיב קולקטיבי פשטני ומשעמם. הקולקטיביזם הופך אותו לארוך מדי, למפוטפט מדי, לספר דברני שרגעי החסד הצלולים בו טובעים בגלים של רהב לשוני, של התענגות ריקה על השפה.
לפני כמה שנים כתבה אגי משעול שיר בשם "אל המוזות", שעוסק בניסיון להרעים את המוזות דווקא כשענני מלחמה מתחשרים מעל. "קשה פתאום לעין להתעמק ביופי / שכל תכליתו – הוא עצמו", כתבה. הלהט הלשוני הגרוסמני, שהיה לו חום אמיתי ומטרה ברומנים הגדולים "עיין ערך אהבה" ו"ספר הדקדוק הפנימי", הוא עתה זוהַר שאינו משרת את העלילה ואינו ניזון ממנה. הוא יופי שכל תכליתו יופי. הוא אינו מאפיין את אורה או את אברם או כל אחת מהדמויות שבדרך.
עם צאתו זכה "אשה בורחת מבשורה" לסופרלטיבים רציניים להחריד ונטולי אירוניה עצמית. "הרומן המכונן של הספרות העברית בשנות האלפיים", הוא הוכתר באחת הביקורות, ומאז צוטטה הפרזה זו כמעט בכל הביקורות שבאו אחריה. והנה, גם כותב שורות אלה חוטא בכך עתה, אך רק כדי להדגיש שהצמדת תואר כזה לַספר מסמלת את אחד מהכשלונות הבולטים של "אשה בורחת מבשורה". גם הוא מפזר מלים ריקות ויפות לחינם, שמאחוריהן תוכן לא מהודק דיו. "הרומן הישראלי הגדול" דורש סיפור טוב, לא רק שפה, חמלה והשתתפות בצער. הישראליוּת, אותה מפלצת חמקמקה ממילא, זקוקה לסיפור חזק שיאלף אותה ויהיה מחויב לעצמו עד תום.
אמנם השפה הגרוסמנית ב"אשה בורחת מבשורה" היא ממתק שקל להתמכר אליו, אך בסופו של דבר היא מערפלת את החושים, כמו מבקשת להעלים את חולשתו העיקרית של הרומן. חולשה זו מקורה בהאזנה קרובה מדי לדרשתה של אורה, המתעקשת לדבר על עופר עוד ועוד, כי הדיבור שלה – אקט הסיפור – ישמור על חייו. מרוב דיבורים, נראה שגרוסמן שכח לשמור על דמויותיו מפני הנרטיב הגדול, הכללי, הקולקטיבי, שמכרסם בסיפורן האישי, המורכב והיפה של הדמויות.
---
עוד במדור השבוע: ליאור אלפרוביץ' על "סיפורי זעם" לשלום עליכם, ודפנה שחורי על איל מגד.
אנשים שחושבים שהם נבונים, אבל בעצם אינם כאלה
» Forks and Hope - הבלוג של פאר פרידמן
אנשים שחושבים שהם נבונים, אבל בעצם אינם כאלה
* אלה שמשתמשים בצירוף "ריאליזם נוקב" ולא מתוך כוונה פארודית
* סופרים, משוררים ועיתונאי-תרבות שבטקסטים המקוריים שלהם יש דרך קבע רווח בין מלה לסימן הפיסוק שאחריה
* אנשי תרבות שאומרים "הייקו" על כל שיר או פרוזה שכוללים תחביר קטום ו/או מטאפורות של מים ו/או ערפל
* אנשים שמתקנים שגיאות כתיב בשמות של סרטים שיש בהם שגיאה מכוונת כדי ליצור משחק מלים (תודה לרונן)
* אנשים שכבר מזמן מפריעה להם ההתדרדרות של "הארץ", במיוחד מאז שמרמרי הפסיק לערוך אותו
* אנשים שמתקנים עברית תקינה (תודה לדניאל)
* אנשים שהם היחידים בארץ עם שם המשפחה הזה (תודה לרוני ג' שהציעה משהו דומה)
[רשימה מתעדכנת ומקפצת; עדכון אחרון: 14.5.2008]
ספר חדש בא לעולם, ואני מתרגשת!
» עוד דף אחד ודיהזמנה לאירוח בפורום "ספרות לילדים ולנוער" בתפוז
» עוד דף אחד ודיהתאחדות הוצאות הספרים בישראל פרסמה את רשימת רבי המכר של השנה החולפת. הרשימה מתייחסת לשנה שהתחילה בשבוע הספר הקודם ומפורסמת לקראת שבוע הספר הבא, אשר ייפתח השנה ב-28 במאי.
בשנה שחלפה העניקה התאחדות הוצאות ספרים בישראל את אות "ספר זהב" ל- 50 ספרים אשר נמכרו כל אחד בלמעלה מ-20,000 עותקים ואת אות "ספר פלטינה" ל-34 ספרים אשר נמכרו כל אחד בלמעלה מ-40,000 עותקים.
מתוך הספרים שזכו באות "ספר זהב" וב"ספר פלטינה" הנמכרים ביותר נמצאים ספרים שמשייכים לתחומי הסיפורת, פנאי, ניו אייג' וספרי ילדים.
הסופרת הבריטית דוריס לסינג, כלת פרס נובל לשנת 2007, ואחת מ-11 הנשים הבודדות שזכו בפרס במשך 106 שנות קיומו, אומרת בראיון לתחנת רדיו בריטית, כי הזכייה בפרס נובל היא מבחינתה :"אסון נוראי".
ניתן היה לצפות שדוקא הזכייה בפרס המכובד ובעקבותיה התגברות ההתעניינות התקשורתית בסופרת ובספריה יגרמו עדנה ונחת לסופרת בת ה-88, אולם לדבריה של לסינג ההתעניינות התקשורתית המוגברת היא דווקא מטרד בשבילה.
לסינג מתארת כי מאז הזכייה היא עסוקה בצילומים ובהענקת ראיונות וכי לא נותרו לה עוד כוחות לכתוב. לדבריה לא תכתוב עוד ספרים.
כזכור, בנאום שכתבה עם זכייתה בפרס נובל ביטאה לסינג את סלידתה מהשפעתם הרעה לדבריה של הטלוויזיה והאינטרנט על הצעירים היום:
בעיתוני סוף השבוע האחרון התפרסמו ראיונות עם הזוג המלכותי של הספרות האמריקאית הצעירה (והיהודית) המשתתף בפסטיבל הסופרים בירושלים – הסופרים ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר.
בראיון לשירי לב-ארי שהתפרסם בעיתון "הארץ" מתאר ג'ונתן ספרן פויר, בין היתר, את חשיבותה של הזהות היהודית בכתיבתו ואת ההבדלים ביחס הקהל האמריקאי לעומת הקהל הישראלי כלפי סופרים מצליחים. ספרן פויר מסרב לראות בעצמו "סלבריטי" ואומר
"אם הייתי סלבריטי חיי היו שונים מאוד. באמריקה לאף אחד לא אכפת מסופרים. זה לא כמו באירופה או בישראל, ששם יש באמת הערכה לסופרים, ואם קורה משהו במדינה כל המיקרופונים מיד מופנים אליהם. סלמן רושדי יכול ללכת בטיימס סקוור ואף אחד לא יזהה אותו. אני מניח שאם עמוס עוז או דויד גרוסמן ילכו ברחוב בירושלים - אנשים יזהו אותם ויפנו אליהם, נכון? באמריקה אין תרבות ספרותית. הכל ממוסחר. יש לנו תרבות קולנועית, תרבות מוסיקלית, אבל אין סופרים סלבריטאים. וזה עצוב, אבל גם חיובי, כי כסופר אתה מנמיך ראש ועוסק רק בכתיבה".
לרגל צאת ספרה החדש, "אשת חיל" (כנרת זמורה-ביתן), התראיינה העיתונאית והסופרת ליהיא לפיד לאילנה דיין בתכניתה של דיין "מי שמדבר" בערוץ "קשת".
בראיון אישי מספרת ליהיא על ההחלטה לחשוף בספרה החדש לראשונה את עובדת היותה אם לילדה אוטיסטית, יעל בת ה-11.5. על ההחלטה היא אומרת כי כלל לא התכוונה לכתוב על בתה ולאחר סיום כתיבת הספר ניסתה במשך כחצי שנה "להוציא" את בתה ממנו ללא הצלחה. "הרגשתי שזה לא יהיה נכון להתחבא" מסבירה ליהיא.
בספר, המוקדש ליעל, מתארת ליהיא כיצד כאשה צעירה ש"כל העולם פתוח בפניה", היא נאלצת להתפכח ולהתמודד עם הפיכתה לאם טרייה - בתחילה עם הולדת בנה הבכור ולאחר מכן עם הולדת הבת, המתגלה כילדה מיוחדת. ברגישות ובכנות יוצאי דופן היא מתארת כיצד משפיעים הגילויים והשינויים בחייה על הקריירה, על הזוגיות עם "החזק" (כפי שהיא נוהגת לכנות את יאיר לפיד בטור העיתונאי השבועי שהיא כותבת) או "הנסיך" (כפי שהוא מכונה בספרה) וגם עמוק פנימה - על המחשבות ועל הנפש.
בספר גם משולבים קטעים ממכתבים שכתבו לליהיא קוראות הטור השבועי שלה וכך מבעד לסיפור האישי של ליהיא מתגבש לעיני הקורא פסיפס של פיסות חיים ורגעים של נשים שונות ועם זאת, כ"כ דומות.
נבחרו ששת המועמדים הסופיים ל"פרס הבוקר של כל הזמנים"
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.comהגארדיאן מפרסם כי בבריטניה נבחרו ששת המועמדים הסופיים לרשימת "פרס הבוקר של כל הזמנים" מבין כל הסופרים אשר זכו עד היום בפרס המאן בוקר (המכונה גם בפשטות "בוקר").
ששת הסופרים והספרים עליהם זכו בפרס הם: סלמאן רושדי ("ילדי חצות"), ג'יימס גורדון פארל ("המצור על קרישנפור"), פיטר קארי ("אוסקר ולוסינדה"), נדין גורדימר (הקונסרבטיים"), פט ברקר ("דרך הרפאים") וג'.מ. קוטזי ("חרפה").
המבקרים בבריטניה מעריכים כי המועמד המוביל לזכייה בפרס הוא סלמאן רושדי שזכה בפרס על ספרו "ילדי חצות" (זמורה ביתן) בשנת 1981.
פרס המאן בוקר הוא הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה ואחד הפרסים היוקרתיים בעולם בתחום הספרות. הוא מוענק משנת 1968 לסופרים בריטים וכן לסופרים מחבר העמים הבריטי ומאירלנד. במשך 40 השנים בהן מוענק הפרס, זכו בו סופרים כגון איאן מקיואן על ספרו "אמסטרדם", מרגרט אטווד על ספרה "המתנקש העיוור" (אשר יראה אור בקרוב בהוצאת "זמורה ביתן"), יאן מרטל שזכה בפרס על ספרו "חיי פיי" (ראה אור בהוצאת "כנרת"), קזואו אישיגורו ("שארית היום") ועוד.
אריאל שנבל מהעיתון "מקור ראשון" ממליץ על ספרו של פיליפ קר "סיגליות מרס" (כנרת זמורה ביתן), הראשון מתוך טרילוגיית ה"ברלין נואר" של הסופר.
וכך כותב שנבל על "סיגליות מרס":
"בשנת 2004 אמר הסופר והסטיריקן עוזי וייל כי מאז השואה הזמן הולך אחורה, וככל שמתקדמים בשנים העיסוק בה נעשה יותר ויותר אינטנסיבי. מסתבר שהאבחנה הזו נכונה לא רק לגבי העם היהודי, וכי יותר ויותר יוצרים – גם אמריקאים ואירופים – מתעסקים בנושא מזוויות שונות.
הספר 'סיגליות מרס' הוא חלק מהגל הזה, אולם בכל זאת יש בו משהו שונה שהופך אותו למיוחד ונדיר למדי: הוא אינו עוסק בנאציזם ובזוועותיו באופן ישיר, אלא מספר סיפור – במקרה הזה מתח-בלשי למהדרין – על פי כל כלליו והשטיקים הידועים המלווים אותו, על רקע גרמניה הנאצית, ובמיוחד על רקע אולימפיאדת ברלין 1936.
וסרמן וברנשטיין הם זוכי פרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת תשס"ח
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.comהוכרזו הזוכים בפרסי יהודה עמיחי לשירה העברית לשנת 2008. ועדת נאמני הפרס אישרה את בחירת ועדת השופטים בראשות המשורר ישראל פנקס, אשר החליטו לחלק את הפרס, בסכום 60 אלף שקל, בין שני זוכים: פרופ' אורי ברנשטיין והמשורר נתן וסרמן.
אורי ברנשטיין, המכהן כפרופסור לספרות עברית ולכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון בנגב, זכה בפרס על מפעל חיים בשירה העברית.
נתן וסרמן, משורר וראש החוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, זכה בפרס על ספרו "שנתיים" שראה אור בהוצאת "כרמל" בשנת 2007.
פרס יהודה עמיחי נוסד לזכר המשורר ונחשב לפרס היוקרתי ביותר בתחום השירה העברית בישראל. הוא מחולק מדי שנה, זו השנה השביעית, על ידי משרד המדע, התרבות והספורט ועל ידי עיריית ירושלים. בין הזוכים בפרס בעבר נמנים המשוררים ש.שפרה, אגי משעול, מרדכי גלדמן, רוני סומק, נורית זרחי, שמעון בוזגלו, דורית וסרמן, שבא סלהוב ויצחק לאור.
נפתח פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.comYnet מדווח על פתיחת פסטיבל הסופרים הבינ"ל אמש בירושלים.
הפסטיבל, המתקיים זו השנה הראשונה ואשר ייערך במשך שבוע, מבקש לפתוח מסורת ייחודית של מפגשים עם סופרים מישראל ומהעולם. הוא ייערך במוסדות תרבות שונים בבירה ובהם מרכז משכנות שאננים, מרכז מורשת מנחם בגין, תיאטרון החאן, סינמטק ירושלים, המרכז למוזיקה בירושלים, תיאטרון הקרון, יד בן צבי ובית הקפה "תמול שלשום".
עד לעת האחרונה נאלצו חובבי הפנטזיה הישראלים להשביע את רעבונם בעיקר בספרות זרה. רק בשנים האחרונות דומה שהשסתום הריאליסטי הולך ונפתח קצת, ובתהליך השחרור הזה מסתמן "סימנטוב" כיצירה פורצת דרך.
גיל הראבן מתפעלת בוואלה מ"סימנטוב" של אסף אשרי (הוצאת זמורה-ביתן):
אז נכון, גיל הראבן מיודדת עם אסף אשרי, ואפילו קראה את הטיוטה של "סימנטוב". זה לא אומר שהיא לא יכולה להעריך פנטזיה פמיניסטית טובה באמת, כשזאת סוף סוף נופלת לה לידיים
המציאות לא מצייתת להערכות ריאליסטיות. בשנת 1911 יצאה לאור המהדורה האחת עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה. את הערך על הלשון העברית כתב חוקר הלשונות השמיות תיאודור נלדקה, שפסק כי "חלומם של אחדים מהציונים כי העברית…תיהפך לשפה חייה, שגורה בפלסטינה מופרך אף יותר מחזונם להקים מחדש אימפריה יהודית."
קול קורא למען שמירה על חופש הביטוי של בלוגרים ברשת
» משהו מתרחש במחסן הפסנתריםהמרוץ אחר התינוק המושלם? כמה הרהורים על עיקורים, ...
» פּוֹעֶלֶת מילוּלִיתאתגר קרת מתראיין בתחנת הרדיו האמריקנית הפופולרית WNYC לרגל צאת אסופת 46 מסיפוריו המוקדמים בשם The Girl in the Fridge (בהוצאת פארר-שטראוס וגירו). אתגר התארח בתכניתו של ליאונרד לופייט ושוחח בין היתר על קשיי התרגום של ספריו מעברית לאנגלית, על סגנון כתיבתו, על משפחתו וההבדלים בין אחיו, פעיל שמאל קיצוני ומתומכי הלגליזציה של שימוש במריחואנה, ובין אחותו החוזרת בתשובה המתגוררת בהתנחלות, על הסיפור שמאחורי שם האסופה החדשה ועל הזהות הישראלית.
האזינו כאן לראיון המרתק.
ביקורת מצוינת על הספר ניתן לקרוא כאן.
פסטיבל ספרותי ראשון ברשות הפלסטינית
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.comבזמן שיחל היום בירושלים פסטיבל הסופרים הבינלאומי, יינעל בעיר פסטיבל הסופרים הבינלאומי הראשון מסוגו ברשות הפלסטינית. בפסטיבל, שנערך בארבע ערים (רמאללה, ירושלים, ג'נין ובית לחם) השתתפו שבעה עשר סופרים אירים, בריטים, אמריקנים, הודים וערבים, ביניהם אסתר פרויד, פאנקג' מישרה, דיוויד האר, ג'מאל מחג'וב, סוהיר חאמד, חנאן אל-שייח ורג'א שחאדה (זוכה פרס אורוול היוקרתי לכתיבה פוליטית).
בראיון לגרדיין אמרה אחדף סואיף, סופרת בריטית-מצרית וממארגנות הפסטיבל, כי הוזמנו אליו "סופרים שאנו מחבבים באמת, וגם כאלה שהביעו דאגה כללית כלפי העולם." סואיף התייחסה להיעדר נציגות ישראלית בפסטיבל ואמרה כי היא מתנגדת לכך שבכל פעם שמדובר בפלסטין יש להזמין ישראלי או להיפך. "איננו תאומים," היא פסקה. לדבריה, הפסטיבל, אשר נתמך בידי המועצה הבריטית, "אונסקו" וגופי צדקה שונים, עשוי להפוך למאורע שנתי קבוע. כמו כן, היא הביעה את תקוותה כי הפסטיבל יעודד מוציאים לאור לתרגם את יצירות הסופרים המשתתפים בו לערבית ולאנגלית.
אלה מביניכם שמעדיפים לקבל חוות דעת שנייה ואף שלישית מקוראיו של ספר חדש או ש"סתם" חושדים במבקרי הספרות המקצועיים ומעדיפים להסתמך על שיפוטם של קוראים "רגילים", ימצאו עניין בתחרות ביקורות הספרים שנערכה בין גולשי קהילת הספרים של TheMarker Café.
בתחרות זו התבקשו הגולשים להביע את דעתם על ספרה החדש של יוכי ברנדס "מלכים ג'" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). חבר שופטים בחר את שלוש הביקורות הטובות ביותר, והן פורסמו בקהילת הספרים של המגזין וכן במוסף הספרים של "הארץ".
ביקורת על "לפיכך נתכנסנו", של יוסי שריד, הוצאת "ידיעות אחרונות"
» מבקר חופשיעל דוסטוייבסקי בשנות ה - 60 למאה ה - 19
» מבקר חופשי
אתמול, לפני צאת החג, כעשרים דקות לפני שחולקו פרסי ישראל, היה פיצוץ גדול והחשמל עזב את עשרת הבניינים האחרונים ברחוב. מן החשכה המסתמנת נמלט רכב שבור-פנס. השכנים מן הבניינים ממול, שזכו בנקודת תצפית נוחה, סיפרו איך נכנס בעמוד חשמל בקצה הרחוב. וזה היה רק קצת אירוני, שביום העצמאות נס הנהג על נפשו ממקום התאונה המביכה, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו שמישהו יסדר.
הזדמנות למשהו טוב מאת מיכל שלו (הוצאת זמורה-ביתן)
הסופרת גבי עלואן רגילה לרקום סיפורים מחוטי חייהם של אנשים אחרים, אבל כשהיא מאבדת את בעלה, היא מוצאת את הסיפור שלה.
גבי, אישה רגישה וכנה, מתמודדת עם כאבה ועם זיכרון האהבה המיוחדת שהיתה מנת חלקה. מפגשיה עם פרינס, עובד זר שאימת הגירוש מרחפת מעליו, עם יהלי, חבר ילדות שחוזר לחייה, ועם שרה, קשישה צופנת סוד, מלמדים אותה כיצד להילחם על זכותה לאושר ולהשיב לעצמה את השליטה בחייה. בעזרת משפחתה וחבריה היא מגלה הזדמנות שנייה לאהבה ואת הכוח להתחיל מחדש.
הזדמנות למשהו טוב מתווה מעגלי חיים הולכים ומתרחבים, המשתרעים ממחוזות הילדות הרחוקים עד ההווה, מרביצה על חופי הזהב של סיני לפני הפינוי ועד לריצות בפארק הירקון, מיופייה של השגרה ועד לקסמו של השינוי.
על "כשהמלאכים נחים" מאת דונלד הרינגטון
» Forks and Hope - הבלוג של פאר פרידמן
פורסם ב"מעריב" הבוקר, 9.4.2008
לגרסא המודפסת, לחץ כאן
ברוכים השבים
דונלד הרינגטון, "כשהמלאכים נחים", מאנגלית: אסף גברון. הוצ' טובי, 241 עמ'
הספרות היא תמיד סימולציה של עולם, והרינגטון בונה, בעזרת דוני המספר, עולם שכולו סימולציות הניצבות זו על כתפי רעותה. אם נממש את כוחנו כקוראים ונסגור את הספר, אז יתממש חוסר התוחלת הספרותי במלוא עוצמתו. המוות הוא הדבר היחיד האמיתי בסטיי מור של "כשהמלאכים נחים", אבל הביקור החוזר בעיירה שברא דונלד הרינגטון מספק חוויית קריאה מלאה חיים
לפני כשנה החלה הוצאת טובי להוציא לאור גם ספרים בעברית. עד אז פרסמה רק באנגלית (בין היתר גם תרגומים של יצירות מופת עבריות). הרומן הראשון שראה אז אור בתרגום עברי היה "הארכיטקטורה בחבל האוֹזַרק בארקנסו", ספרו המקסים של דונלד הרינגטון, המגולל את קורותיה של סטיי מור, עיירה זעירה בארצות הברית של אמריקה ומספר את סיפורם של אנשיה בעזרת בחינת השינויים הארכיטקטוניים בעיירה הבדיונית. "הארכיטקטורה" הוא ספר נהדר באמת, והרינגטון התגלה בו לקורא העברי כסופר רב המצאה – מחמאה שאין להקל בה ראש, דווקא מפני שבהחלט ניתן לקרוא את ספרו כגרסה אמריקנית של "מאה שנים של בדידות" לגבריאל גרסיה מארקס. במידה זו או אחרת, דווקא האינטרטקסטואליות של "הארכיטקטורה" והישענותו של הרינגטון על האפוס של מארקס אפשרו לרומן להיות מקורי כל-כך.
עתה רואה אור בעברית "כשהמלאכים נחים", שנכתב כעשרים שנה אחרי "הארכיטקטורה". גם הוא, כמו "הארכיטקטורה" ורבים מספרי הרינגטון, מתרחש בסטיי מור, הפעם בפרק זמן קצר הרבה יותר – סביב 1944. ילדי העיירה נחלקים לשני מחנות: בעלות הברית ומדינות הציר. זה נוח מאוד כשרוצים לקבוע קבוצות לבייסבול, אך במהירה חורגת המערכה מתחומי המגרש, ומלחמה אמיתית פורצת בין שני המחנות. דוני, המספר שנזכר בילדותו באותם ימים, היה "יפנואיד" מ"מדינות הציר" - "לא שמישהו מאיתנו בציר נולד יפנואיד או נאצי, אבל נולדנו אאוטסיידרים, נולדנו חברים בקבוצה-של-אתם בניגוד למתנשאים מהקבוצה-של-אנחנו". הוא גם היה העורך והכתב היחיד של ה"סטיי מורנינג סטאר", עיתון שהדפיס והפיץ בעצמו בין התושבים. הוא עתיד לקבל את מנת החדשות שלו כשהצבא האמריקני "יכבוש" את העיירה ויהפוך אותה לזירת אימונים.
מעבר לְסיפור משעשע על עיירה אוטיסטית כמעט, חלק הארי של הספר מבקש לכרוך שלושה צירי עלילה זה בזה. ציר ראשון הוא סיפור מלחמת העולם השנייה, המאיימת לרוקן את העיירה מגבריה. בְּמלחמת-הילדים בעיירה הופך הרינגטון את ההיסטוריה על ראשה ומכריח את קוראיו להזדהות דווקא עם "מדינות הציר". הזדהות כפויה זו עם ה"יפנואידים" ועם ה"נאצים", כמו מבקשת להוציא את העוקץ מן המלחמה הגדולה, האמיתית. חוסר התוחלת האינהרנטי לַמלחמה הגדולה מועצם כשמסתבר שאפילו החיילים האמיתיים שמגיעים לסטיי מור מבקשים רק "לשחק במלחמה". כלי הנשק שלהם יורים כדורי סרק; הרימונים שלהם רק מותירים כתמי צבע; המוקשים שלהם עושים בעיקר רעש – "הם לא יפגעו באף אחד כשהם יתפוצצו. אולי יפחידו כמה כלבים וחתולים ופרות". יתרה מכך, החיילים המתאמנים מתחלקים בעצמם ל"יפנואידים" ול"ינקים". הם מתגלים אז כגרסה מבוגרת, כאילו רצינית, של ילדי העיירה. על רקע הילדותיות הזו מתגלה הזוועה האמיתית: בעולם הזה של סימולציות וסימולקרות, הדבר היחיד שמתברר כאמיתי ובלתי הפיך הוא המוות עצמו. המוות הזה עתיד להתגלגל אל העיירה, להרוות אותה באלימות שתעלה על גדותיה בשיא שובר לב.
סיפור התבגרותו של דוני הוא ציר העלילה השני, ובמידה רבה הוא סיפור של חניכה לכתיבה. מעיתונאי מטעם עצמו הופך דוני למי שביותר ממובן אחד, אינו יכול שלא לכתוב. החניכה לכתיבה מובילה אותו להיכרותו הראשונה, האמיתית, עם האֶבֶל, אבל שיהפוך, ככל שהסיפור יתקדם אל קצו, למוחשי וכבד יותר, אבל שבחלוף הזמן ייאלץ להכיל מושאי אבלוּת רבים יותר. ההכרח לכתוב מתברר כנובע מטרגדיה גדולה.
ציר העלילה השלישי, הכורך את שני אלה יחד לחבל חזק המושך את העלילה כולה, מציע דיון מעניין במקומו של הקורא בספרות. הספר רצוף פניות אל הקורא, ככזה המכונן את הסיפור בעצם קיומו. דוני יודע שללא קורא אין סיפור, והכוח שהוא מעניק לקורא הוא לכאורה בלתי מוגבל. אם ימְנע הקורא מן הגשם לרדת באחת הסצנות, לא יוכל דוני לעשות כלום. פעמים נדמה הדבר כאקט רטורי גרידא, אלא שפעמים רבות יותר זהו מהלך מעניין של ערטול התחבולה, אקט כמו ברכטיאני שנועד לומר: זכור כי זוהי ספרות ולא מציאות, וזכור – אתה, הקורא – כי הכל תלוי בהבנתך וברצונותיך.
בד בבד, זו תזכורת נוספת לתמה הגדולה של הספר: העמידה על הזיוף, הצבעה על חוסר התכלית. הזיוף נגלה ברומן במופעים שונים ומגוונים, מהקְלטות של מלחמה שנועדו ליצור אווירת קרב ועד להמצאת ידיעות חדשותיות כדי שיהיה מה לפרסם בעיתון. הספרות היא תמיד רק סימולציה של עולם, והרינגטון בונה, בעזרת דוני המספר, עולם שכולו סימולציות הניצבות זו על כתפי רעותה. אם נממש את כוחנו כקוראים ונסגור את הספר, אז תתממש חוסר התוחלת הספרותית במלוא עצמתה.
כשהמלאכים נחים" נפתח בפנייה אל הקורא ומסתיים בפנייה דומה. לא בכדי מעז הרינגטון לחתום את הרומן בהצהרה הבאה: "אנחנו נקשור קשר: הסוד שלי אליך הוא שאתה תהיה, כמו שאכן היית, היוצר האמיתי של העולם הזה. הסוד שלך אלי יהיה שאתה ידעת את זה, לכל אורך הדרך". הרינגטון מעמיד את הקורא בפני האמת הגדולה של הכתיבה, של הספרות, של האהבה ושל החיים. למרות רמיזה קטנה במהלך הספר שנועדה כאילו להצביע על ההפך, המוות הוא הדבר היחיד שהוא אמיתי וקבוע לפי הרומן, ובכל זאת זהו רומאן יפה כל-כך, כמעט אופטימי. שזירתם של צירי העלילה אלה באלה מאפשרת, למרות הכל, לחתום את הרומן בנימה של הבטחה.
מן הארכיב:
"עיצוב פנים וחוץ" - על "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", מאמרי מיום 20.7.2007
---
עוד במדור השבוע: רן יגיל על "ציידי הנמרים: מסות על כופרים ומומרים", ספרו של גיורא לשם בהוצאת קשב; דורון כהן על ספי רכלבסקי; אריק גלסנר על יוסי שריד; מנחם בן על גלולות השינה של חנה גונן; נועם שיזף על הביוגרפיה של אובמה, ואסף מונד על "אבודים" לדניאל מנדלסון. מדור עשיר ומתפקע יש השבוע
מגידי גזר ועד ליוסקה מאיור :מלחמת העצמאות בקומיקס
» :היקום של אלי אשדפיליפ קר, סיגליות מרס, מאנגלית:
סיגליות מרס - ביקורת יעל מאורר - מעריב 2.5.08
העיר בשחור
מתחת לסיפור הבלשי השגרתי מתגלה ב"סיגליות מרס" סיפור מורכב הרבה יותר, של עיר שהפכה מפלצתית. ברלין הנאצית
יעל מאורר
מרדכי ברקאי, כנרת/זמורה ביתן, 271 עמ'
ברלין, 1936, והבלש הפרטי ברנהרד גונתר, זאב בודד ציני וחד לשון, שמתחת לחזותו המחוספסת מסתתר לב רך, מקבל משימה ששכרה הרבה בצדה. התעשיין העשיר זיקס מטיל עליו את חקירת הרצח הכפול של בתו גרטה וחתנו פאול, ואת חקירת היעלמות יהלומי המשפחה מהכספת. גונתר, כברלינאי ממוצע, אינו מתלהב מהשלטון הנאצי אך גם לא מתנגד אקטיבי למשטר. אותה משימה משתלמת היא שתחשוף בפניו את מה שעד כה נמנע מלראות. את פינותיה האפלות ביותר של העיר ואת פרצופה האמיתי של גרמניה החדשה.
"סגולות אסתטיות": על אפלפלד במעריב
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.com
והזעם עוד לא נדם - ביקורת של אריק גלסנר - מעריב 2.5.08
מיהו יהודי
"והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בספרות הישראלית. הפעם אהרן אפלפלד מצטיין
אריק גלסנר
אהרן אפלפלד, והזעם עוד לא נדם, כנרת/זמורה ביתן, 237 עמ'
רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ברונו. ברונו, המספר בעצמו את סיפורו, נולד בשנות השלושים בעיירה על גבול רומניה-הונגריה להורים קומוניסטים. בגיל צעיר הפך לנכה, קטוע זרוע, נכות שהוא מעניק לה משמעות, כעדות לייחודו, לייעודו. במלחמת העולם השנייה הוא נכלא בגטו, אחר כך במחנה השמדה, אחר כך ברח אל היערות. בסיום המלחמה הקים ברחבי אירופה אימפריה מסחרית, אך תכליתה אינה הבצע אלא שיקומם הרוחני של הפליטים היהודים. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו.
הערה קצרה ולא מנומקת עדיין בעניין ספר שירה חדש
» מתחת לשולחןהסופר האבוד מפראג: ראיון עם אחותו של פטר גינז
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.comיגאל סרנה מידיעות אחרונות ראיין את חוה פרסבורגר, אחותו של פטר גינז, שכתב כנער יומן המתפרסם בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
יומני פטר גינז - ראיון עם חוה פרסבורגר – 7 ימים 2.5.08
פטר גינז היה ילד פלא, שכתב ספרים, צייר ותיעד ביומנו את זוועות הנאצים עד שגורש בגיל 14 לגטו טרזינשטט. לאחר שנרצח בשנת 1944 הוסתרו כתביו הנדירים בדירה בצ'כיה. מותו של אילן רמון, שקלח איתו לחלל רישום של גינז, הוביל לגילוי יומניו המתפרסמים כעת. לרגל יום השואה, יגאל סרנה יצא למסע בעקבות הסופר האבוד מפראג
יגאל סרנה
"מותר למלא נקניקים בבשר כלב. הבלוכים הכינו צלי מיוחד מבשר עורב... הפנים של מנצינקה נפוחות נורא... שמעתי שזה בגלל כל תחליפי המזון האלה... אחר הצהריים, המורה שלנו, מר זומר, עזב עם הטרנספורט לטרזינשטט". (מתוך "יומנו של פטר גינז", אפריל 1942)
מסתרי הגולגולת של פרידריך שילר
» אתר החדשות של הוצאות כנרת זמורה-ביתן דביר | kinnblog.comאתר רויטרס מדווח כי ממצאי החקירה בת השנתיים למצוא איזו משתי גולגלות שייכת למשורר הגרמני פרידריך שילר, עלו בתוהו. זהו הפרק הנוסף בשרשרת מסתורין שנמשכת כבר כ-180 שנה.
ב-1826, 21 שנה אחרי מותו של שילר, הורה ראש העיר של ויימר על חפירות בקבר אחים שבו נקבר המשורר, והוציא משם 23 גולגלות. ראש העיר החליט שהגולגולת הגדולה ביותר שייכת לשילר, משום שדמתה למסיכת המוות של המשורר, וזו נקברה במזרח העיר.
אלא שב-1911 הוצאה גולגולת אחרת מקבר האחים, וחוקים טענו כי זוהי הגולגולת האמיתית. השבוע כאמור, הגיע צוות של מומחים בינלאומיים למסקנה המפתיעה ששתי הגולגלות אינן של שילר, לאחר שהשווה דגימות ד.נ.א משתי הגולגלות לחומר שנלקח מקברי קרובי המשפחה של המשורר.
פיליפ רות
ענייני עבודה
סופר, עמיתיו ועבודתם
מאנגלית: אהוד תגרי
כיצד נוצרת הספרות בתודעתו של הסופר, וכיצד התרחשויות העולם שבחוץ נוגעות בתודעתו של הסופר?
במפגשים אינטלקטואליים אינטימיים שמקיים פיליפ רות עם סופרים מרחבי העולם הם מבררים את חשיבות המקום, הפוליטיקה וההיסטוריה ביצירותיהם ובוחנים כיצד החיים כשלעצמם מחלחלים לאמנות האינדיבידואלית של כל סופר וסופר, ומה הם יחסי הגומלין הסבוכים בין היוצר הרָגיש ובין המקום והזמן הקוראים עליו תיגר.
פיליפ רות הוא מהסופרים החשובים בעולם. ספרו האחרון, "הקנוניה נגד אמריקה", נבחר על ידי תא מבקרי הספרות בארצות הברית לספר הטוב ביותר לשנת 2007. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן.
ספרה של יוכי ברנדס, "מלכים ג'", נכנס היישר למקום הראשון במצעד רבי המכר של ידיעות. הספר הצליח לעקוף אפילו את ספרו החדש של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה", שנכנס ישירות למקום השני.
הספר "מלכים ג'" עוסק בשלומעם, נער מן העיר צרידה שבנחלת אפרים, נוטש את ביתו בניסיון לגלות את הפתרון לסודות שמעיקים עליו מילדותו. בשיאו של מסע מיוסר הוא פוגש את "הנסיכה המשוגעת" ומגלה את האמת המדהימה על משפחתו ועל נסיבות לידתו. בהמשך מתחבר סיפורו לאירועים הדרמטיים של עם ישראל באחת התקופות המכריעות בקורותיו, והדמויות השוליות מתחילת הסיפור מתגלות מחדש בתור הגיבורים הגדולים של התנ"ך.
ynet מדווח מהם חמשת הספרים המועמדים לפרס ספיר השנה: "יתומים" מאת סמי ברדוגו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, "מקופלת" מאת תמר גלבץ בהוצאת חרגול, "המינגווי וגשם הציפורים המתות" מאת בוריס זיידמן בהוצאת עם עובד, "שלך סנדרו" מאת צבי ינאי בהוצאת כתר ו"פסנתר בחורף" מאת א