קליפורניה ה”דמוקרטית*” נותנת מתנה למקיין
» Oren's Critical Editionהמשרד סוגר עונה רביעית (ספוילרים לרוב)
» בלוג זה לחלשים!אני לא אדם דתי, וגם לא אדם מאמין. כך יוצא, שכל שנה ביום כיפור אני מוצא את עצמי מנצל את הזמן הנועד לחשבון נפש לעשות דברים אחרים. מעבר למפגש החבר’ה המסורתי של ערב יום כיפור (שהופך לדליל משנה לשנה, וזה עצוב), אני לוקח את הזמן ומתעל אותו לכל מיני השלמות. גמיעת עמודים רבים בספר, למשל, או צפייה בסדרת טלוויזיה שעוד לא יצא לי לראות. לפני שנתיים עשיתי את זה עם ‘המשרד’ האמריקאי. העונה הראשונה שלה קצרה מאוד, והושגה מבעוד מועד. המחשב עבד שעות נוספות על להריץ את כל הפרקים, כמעט ברצף.
סקופ מארח את ייגרמאיסטר למכתב פתוח בלעדי
» רדיקל מקלדתפעם התרבות היתה אוראלית. סיפורים עברו מפה לאוזן. אז הומצא הכתב, אבל הוא היה נחלת מעטים עד המצאת הדפוס. גם כשהגיע הדפוס, הנוהג היה בתחילה להקריא את הכתוב לאחרים ולקח זמן עד שאנשים החלו לקרוא לעצמם, מה שמכונה “לקרוא בלב”. זו היתה תרבות כתובה.
אז הגיע הרדיו, ובתחילתו היו הרבה תסכיתים, שהם למעשה לקרוא טקסט כתוב באופן מומחז, והטלוויזיה, שגם היא היתה בתחילתה מעין “רדיו מצולם”. אני חושב (לא בדקתי) שהתפתחות השידור הלא-מתוכנן הגיעה קצת מאוחר יותר. השידור הלא-מתוכנן הוא חזרה לסוג של תרבות אוראלית, הפעם עם ממד ויזואלי חזק מאוד.
ואז הגיעו המחשבים ואיתם רשת האינטרנט, אשר הם בעיקרם סוג של חזרה לתרבות כתובה, עם איים של מדיומים יותר ויזואליים (יו-טיוב ודומיו) ואוראליים (פודקאסטים). לאן נלך מכאן? מי יודע.
לכבוד: השרה לבני ושאר האנשים המעצבנים שעושים את זה.
חוט שדרה הוא הדבר הזה שמעביר מסרים מהמוח לאיברי הגוף ובחזרה. באנגלית: spinal cord. עמוד שדרה (spine) הוא מקבץ החוליות שמאפשרות לאדם לעמוד זקוף ולא לקרוס לערימת איברים רופסת. הדבר הזה שאת חושבת שלאנשים צריך שיהיה? זה עמוד שדרה מוסרי.
הוף.
אמנם זה היה רק ליום אחד, אבל זה הפתיע אותי. איפה הייתם כל השנים? בכלל לא ידעתי באיזה יחידה אני. בטח לא ניחשתי מה היא עושה. עכשיו אני קצת יותר בענינים. זה לא ממש מענין.
חוץ מלבישת המדים המגעילים, זה לא היה נורא. אבל הבטיחו לי עוד ימי מילואים בהמשך. יש.
מכירים את הביטוי “מהרמטכ”ל ועד אחרון החיילים”? תמיד ראיתי את עצמי כאחרון החיילים, מקסימום יש עוד איזה שניים שלושה חיילים אחרי. לא אחרי לצנחנים…
אז אם פתאום נזכרו בי, כנראה שמצבנו חמור ביותר. אז בקיץ הזה תהיה מלחמה?
קוראים קבועים בוודאי שמו לב לאובססיה שלי לגבי כותרות עם נופך מטעה. הנה אחת מ-ynet שצדה את עיני היום:
לבני: מדינה פלסטינית - כשהמילה נכבה תימחק
כשאני קורא את הכותרת, אז אני מבין את “כש” כיחס סיבתי בזמן: קודם כל תימחק המלה נכבה, ורק אז תקום מדינה פלסטינית.
אבל הציטוט מדבריה של השרה ציפי לבני הוא:
“עם הקמת המדינה פלסטינית, אנחנו רוצים לראות את סיומו של הסכסוך. הפלסטינים יוכלו לחגוג יום עצמאות אם באותו יום תימחק המילה ‘נכבה’ מהלקסיקון שלהם”
דהיינו, לבני מדברת על דברים שאמורים לקרות בו זמנית: גם הקמת המדינה הפלסטינית, וגם מחיקת המלה נכבה מהלקסיקון. עם זאת, אפשר לטעון שהפעם הטיעון שלי חלש, כי בבו-זמניות הזו טמונה בעצם הסכמה מראש, כתנאי, מחיקת המלה מהלקסיקון כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית.
לפני שלושה ימים הייתי גוש שיער. פאות לחיים עצומות, זקן צרפתי שמציג שפם אדירים, כזה שנכנס לפה עם האוכל, וסבך של שיערות מדובללות שנמשך מהסנטר ומטה. סיבותיי עמי, החלטתי להתגלח. וכשאני אומר סיבותיי עמי, אני מתכוון שניסיתי לסדר וזה יצא יותר עקום מהנשים שפיקאסו יצא אתן, אז הורדתי ואני מתחיל מחדש.
זה מוזר, הקטע הזה עם הגילוח. קודם כל, אנשים כמוני, עם פרצוף עגול, תמיד נראים צעירים יותר ממה שהם כשהם מגולחים. רוצה לומר, אני נראה כמו ילד. מצד שני, אני לא נראה כמו גוש שיער לא ברור, שמתוכו תווי פנים בולטים.
כבוד ! (פוסט ספורט, ביילא משוחררת )
» פנימי גבלןזה הלינק הנכון למאמר על הרצל (תודה לטל על התיקון).
וזה לינק לתרגום העברי של אמנת החמאס, באדיבות מגיב שלא השאיר את שמו. תודה בשם כל צוות האתר (כלומר בשמי).
אתם מוזמנים להשוות בין היחס שראה הרצל בעיני רוחו למיעוט ערבי (סובלנות והגנה על זכויות אישיות וקבוצתיות) לבין היחס שמיעוט יהודי שרואה החמאס בעיני רוחו במדינתו (לא תבוא הגאולה, לטענת החמאס, עד שירצח אחרון היהודים).
אינו פקוחה | מחשבות קצרות ולא בהירות על פרטיות
» 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blogתויות: actual שי אגסי פרטיות מכונית חשמלית מיקום חוק נתוני תקשורת חוק האח הגדול איפה אתה Google Street View כללי
0.
המכונית החשמלית של שי אגסי תקשר בין המכונית לרשת הטעינה שלה כדי לאפשר לנהג לדעת מהי תחנת המילוי הקרובה ביותר. אולם, אותו מידע יעבור גם לחברה שמנהלת את רשת המידע הנ”ל, כמו שאיתוראן יודעת (אבל לא מגלה) וכמו שפלא-פון יודעת, פרטנר יודעת וגם השב”כ ומשטרת ישראל יודעים; בקרוב כולם ידעו: עוד בשנת 2002 דלף פנקס הבוחרים לרשת, מה שסביר מאוד שיקרה עם המאגר של ‘חוק האח הגדול’ ושל ספקיות אחרות. הצלבה עם מאגרי מידע אחרים שזמינים ברשת יכולה להביא למצב שכולם יודעים הכל.
1.
כולם יודעים שהספינה טובעת
כולם יודעים שהקפיטן שיקר
כולם מסתובבים בשבר וברעד
כאילו איבדו אב או חבר
אני חושב שממשלת ישראל עשתה פשע לאומי כנגד מערכת ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות", כך אמר הבוקר (יום ה') נשיא אוניברסיטת תל-אביב, פרופסור צבי גליל…"אני באמת חושב שיש בעיה", הסביר גליל. "25 אחוזים מתקציב מערכת ההשכלה הגבוהה קוצץ בפרק זמן שבו המערכת המשיכה לגדול, זהו למעשה הפשע שהתבצע כנגדה. זה לא שעוד מעט נגיד שמאוחר מדי לעזור - כבר עכשיו קשה לתקן את מה נעשה"…"אחת הסכנות היא שהלחץ לגיוס משאבים נוספים יביא לפגיעה באינטרס הציבורי בכל הקשור למסחור טכנולוגיות, תוך חשיפת הקניין הרוחני לכוחות השוק ולכרישי ההון", הוסיפה מסר-ירון. (קישור)
באמת הגיע הזמן שאנשי אקדמיה בכירים יאמרו את הדברים הללו בקול רם.
מריו הוא שרברב. יש לו שפם גדול ואוברול אדום אופנתי, ובזמנו החופשי הוא נהנה לקפוץ על גומבות (שהן פטריות מרושעות ממלכת הפטריות, ולא המאכל ההונגרי) ולנצח את באוזר הרשע. והוא, כאמור, שרברב, מה שאומר שבשעות העבודה הוא אוהב בעיקר לפתוח סתימות ולחטט באסלות. וזה בסדר, לי יצא לעשות דברים משונים מזה תמורת פרנסה. בכל מקרה, מכיוון שנינטנדו, החברה שיצרה ומפיצה את משחקי מריו, מאוד אוהבת כסף, היא דואגת שלשרברב הפופולארי ביותר בעולם יהיו כל הזמן פעילויות העשרה. אחת מהן היא השתתפות במירוצי קארטינג חביבים, בסדרת משחקים די מוצלחת בשם Mario Kart (תודו שלא ראיתם את זה בא).
לרגל יום הרצל, החל היום, וכרך של כתביו הציוניים שיצא לאור זה עתה:
”בצדק מציבה מגילת העצמאות של מדינת ישראל את תיאודור הרצל כבכיר בין אבות התנועה הציונית. הרצל לא היה הציוני הראשון, וגם לא ההוגה השיטתי ביותר של התנועה. לפני שהחל לעסוק ב“שאלה היהודית“ הוא היה עיתונאי מצליח מאד ומחזאי מצליח רק למחצה, עם מעט זיקה לדת, לתרבות, ולקהילה היהודית. אבל בתשע שנות חייו האחרונות הוא הפנה את מלא מרצו לנושא היהודים ובשנים אלה השיג שלושה הישגים, קשורים זה לזה, שכל אחד מהם לחוד היה מעניק לו מקום של כבוד בין אבות הציונות.“ (לרשימה המלאה, ב Ynet)
בזמן ש“היסטוריונים חדשים“ כמו אילן פפה מסבירים לנו שישראל מבצעת ”רצח עם“ בעזה, ומאשימים את הציונות בגזענות, אמנת החמאס שקוראת במפורש לרצח עם לא עושה עליהם, כנראה, רושם. את האמנה אפשר לקרוא (באנגלית) כאן, באתר של אוניברסיטת ייל. הנה ציטוט משם:
”The Day of Judgement will not come about until Moslems fight the Jews (killing the Jews), when the Jew will hide behind stones and trees. The stones and trees will say O Moslems, O Abdulla, there is a Jew behind me, come and kill him. Only the Gharkad tree, (evidently a certain kind of tree) would not do that because it is one of the trees of the Jews.“
פתילי תגובות באתרי חדשות, killfile
» אנחנו בדרך להיות פרה קדושההתגובות לכתבה הזו ב”הארץ” הזכירו לי שאלה ששאלתי את עצמי כבר כמה פעמים: מבין אתרי החדשות הגדולים, למה רק NRG מאפשר להגיב לתגובה וליצור פתיל תגובות? ראו איזו לוליינות מבצעים המגיבים כדי ליצור דו-שיח (תגובה 28, 70, 99 - ציון מספר התגובה, או דוגמה נוספת: 168 - ציון שעת התגובה, או רצף התגובות העוסקות בצועד בנעליו, אשר כוללות את איזכור הכינוי או שעת התגובה).
היא גם הזכירה לי רעיון אחר שהתלבטנו בו באייל בעבר: killfile - לאפשר לכל משתמש להגדיר רשימה של משתמשים שהוא לא מעוניין לקרוא. יש אנשים שאתה מבין באיזשהו שלב שאין לך עניין לקרוא את מה שהם כותבים. הרעיון נפל מהר מאוד בגלל ענייני ביצועים. חבל.
מאז שאני זוכר את עצמי, תקופות שונות התלוו לשירים שונים אצלי. מטבע הדברים, צברתי אוסף די גדול של מוסיקה בזמן הזה. בשבוע האחרון, שירים של שני זמרים ולהקה אחת, שבמיינסטרים הישראלי הם מוכרים פחות, לדעתי, מנגנים אצלי בלופ, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב עליהם. הנה קצת על ריאן אדאמס, דמיאן רייס ולהקת Live.
לא ברור
בזמר ריאן אדאמס (כמובן, לא לבלבל עם הזמר/צלם בריאן אדאמס) נתקלתי בטעות. לא, לא חיפשתי את בריאן ושכחתי את האות b, למרות שאני לא אתפלא אם יש למישהו גם סיפור כזה. נתקלתי בו כשיום בהיר אחד הוא ביצע שיר אצל לטרמן, ואני בטעות תפסתי את התכנית הזו. מאז אדאמס ואני מנהלים רומן ארוך וקשה, שידע עליות ומורדות רבות.
שני האלבומים הראשונים של אדאמס, heartbreaker ו-gold, הם אלבומי מופת, לא פחות. יש להם רגעים מרגשים, ליריות כובשת ואת אדאמס עצמו, ששילב, באותה התקופה, רוק'נ'רול, אמריקנה, קאונטרי ופולק לתוך מין מיזוג לא ברור אבל מענג במיוחד.
אחר כך אדאמס הוציא את Demolition, שהיה בכל מובן אלבום לא ברור. חשבתי, יציאה מוזרה, נסלח. בדיעבד התברר ש-Demolition היה נקודת תפנית. אדאמס זנח את הפולק, והאלבום הבא שלו, Rock'n'Roll (שיצא, משום מה, בארבע או חמש גרסאות שונות) הוא אלבום רוק כסאחיסטי במיוחד. הוא מספק כמה רגעים נהדרים, וכשאני צריך גיטרות בועטות אני נהנה להאזין לו, אבל יש לו גם כמה רגעים שבהם נדמה שאדאמס מרעיש רק כדי לשמוע את עצמו.
האלבום הבא החשוב שלו, Love is Hell, נדמה שחזר לימי הקסם של Gold. הוא אמנם עדיין רועש יותר משאדאמס היה בימים ההם, אבל הוא קל יותר להאזנה, ונותן כמה רגעים נפלאים. אז מה הפלא שאדאמס, בהיותו מוסיקאי לא ברור, מיד יוציא אלבום משונה כמו Cold Roses, שבחלקים נרחבים שלו הוא פשוט צורם?
אבל גם Cold Roses נסלח לאדאמס עם האלבום האחרון שלו, Easy Tiger. זה אלבום אדאמסי טיפוסי, שיותר מכל מזכיר את הקסם של Gold. אחרי 11 אלבומים בשבע שנים (!) אדאמס הוא עדיין אחד המוסיקאים האהובים עליי ביותר, גם אם הוא לא ברור.
שמעתם ברדיו: הקאבר שלו ל-Wonderwall של אואזיס, מתוך Love is Hell, היה בפלייליסט הגלגל"צי לאיזה יומיים. גם So Alive היה שם לרגע, אבל אז נזכרו בגלגל"צ שהם מעדיפים אנפלאגד. גרסת כיסוי של להקת ה-Corrs עם בונו מיו-2 לשיר שלו, When The Starts Go Blue, גם כיכבה איזה זמן.
טעימות:
השיר Answering Bell, מתוך Gold, נמצא אצלי בלופ בימים האחרונים, בעיקר בגלל קטע הגשר שלו והבית המסיים. חדי העין יוכלו לזהות שני מוסיקאים אחרים בקליפ - את אדם דוריץ מהקאונטינג קרואוס לאורך רוב הקליפ ואת אלטון ג'ון, ממש בסוף.
So Alive, הסינגל הראשון של Rock'n'Roll, הוא לא מייצג אמתי של האלבום - חלקים רבים באלבום הם רועשים בהרבה - אבל הוא באמת יופי של שיר אהבה ואני מאזין גם לו די הרבה לאחרונה.
ליונל ריצ'י עם דיסטורשיין
Live הם להקה מוזרה. מצד אחד, התופים מכים בעוז, הגיטרות רועדות מעומס האפקטים והבס מהיר. מנגד, בעמדת הסולן עומד אד קואלצ'יק, אולי הזמר עם הקול הגבוה ביותר בסצינת ההארד-אלטרנטיב-רוק, שהשירים שלו הם הרבה פעמים רוחניים או פסאודו רוחניים בסגנון בוגרי הודו, או אפילו עם קריצה לבית אבא (קואלצ'יק. כן, הוא משלנו). הצלחתי, אחרי נבירה, למצוא שני שירים של הלהקה שהמילה love לא מופיעה בהם. לא הצלחתי למצוא כאלה שבהם יש התייחסות שלילית אליה. מין ליונל ריצ'י עם דיסטורשיין.
ההצלחה המסחרית של Live בארה"ב היא לא גדולה, כדי כך שאחד המתחרים באחת מהעונות של אמריקן איידול העז לבצע גרסה שלהם לשיר I Walk the Line (במקור ג'וני קאש) ולטעון שזו גרסה שלו. עם זאת, מחוץ לארה"ב (ולכן גם מחוץ לישראל) הם די מצליחים, והאלבומים שלהם בדרך כלל מגיעים למכירות יפות. שני היוצאים מהכלל היחידים לכלל הזה היו The Distance to Here, האלבום הנמכר ביותר שלהם בארה"ב בזכות הסינגל המוצלח שלו The Dolphins Cry, והאלבום V, שהיה אקספרימנטלי אפילו מבחינת Live. האלבום הצליח בארה"ב מפני שהוא יצא שבוע אחרי 9.11.2001, והשיר Overcome מתוכו, שיר לחלוטין לא מייצג של האלבום, הפך להיות אחד מההמנונים הלא רשמיים של המתקפה על מרכז הסחר העולמי.
Live, אגב, הוא אחד השמות הכי פחות מומלצים ללהקה בעידן YouTube. הופעות חיות של בערך כל העולם מגיעות בתוצאות החיפוש הרבה לפניהם.
שמעתם ברדיו: סביר להניח שרק את הסינגל The Dolphins Cry, מ-1999.
טעימות:
השיר Run to The Water, מהאלבום The Distance to Here, הוא קודם כל, בעיניי, מייצג נהדר של Live. מעבר לזה, בזכות כמה משפטים מוצלחים בו, גם הוא לא יוצא לי מרשימת השמיעה לאחרונה. הקליפ, לצערי, טפשי למדי.
למרות שהאנשים שם לא יותר אדיבים, המצב בטלוויזיה האמריקאי מצויין. זה מפתיע, בעיקר עקב כל השינויים שעונת השידור האמריקאית, שמתקרבת לקיצה, עברה בשנה האחרונה. היא התחילה מצויין, עם סדרות חדשות מפתיעות שהצליחו לייצר נתוני רייטינג טובים, ועם הבטחות מצד הרשתות שכאילו לקחו את כל מה שרע בשידור סדרות באמריקה וניסו לתקן, עד כמה שאפשר. כך, למשל, התחילו את העונה של Lost מאוחר כדי לאפשר לה לרוץ באופן רציף בלי הפסקות, וגםתכננו מיני-סדרת-בת ל”גיבורים” כדי שגם זו תוכל לרוץ בצורה פחות או יותר חלקה עד סוף העונה - וזאת במקום עונה מקוטעת עקב הפסקות חגים וספורט כפי שקורה בדרך כלל.
הימים עוברים, מסתבר, והזמן מקרב אותי בקצב מסחרר, אלא אם יהיו התפתחויות לא צפויות, לעבודה הבאה שלי. והפעם, אחרי ארבע שנים ושלוש עבודות במשמרות או באחוזי משרה שונים ומשונים, מגיעה המנה העיקרית: עבודה מלאה, משרה מלאה. כל יום, משרד, מהבוקר עד הערב. הכל מרגיש לי פתאום כאילו אני עומד להכנס למשחק של אנשים הרבה יותר גדולים ממני.
לתוך כל זה, נכנס משהו שאמא שלי אמרה לי לפני כמה ימים. היא הציעה שעכשיו, עם העבודה החדשה והכל, אולי זה זמן טוב לשקול לקנות לי אוטו. משלי. עד עכשיו התחרעתי על אלה שלהם, והסתדרתי בתחבורה ציבורית בשאר הזמן. זה עבר נהדר כשעבדתי קל”ב, וקצת פחות טוב כשעבדתי רחוק יותר. המשרה הבאה היא בגבול בין הקל”ב לרחוק, ככה שהשיקול הזה של האוטו פתאום הופך לקרוב במיוחד.
התורמים, הנתרמים והשאר (אנחנו)
» אורה לב-רוןסל התרופות, הפליטים, ההוספיס - אותו סיפור
» שידורי ניסיוןמיכאל איתן דיווח על העלאת ספר הלימוד באזרחות ("להיות אזרחים בישראל") לאתר "אזרחות" של מט"ח. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה מאוד שלילית.
צילום מסך: הבלוג של ח"כ מיכאל איתן
"לפני 60 שנה… נולדה מדינת ישראל!!!!!" חמישה סימני קריאה? זו רמת הכתיבה שבאמצעותה אתם מקווים לחנך ילדים? לא שכחתם להוסיף איזה "1″ או שניים בסוף? שלא לדבר על שלוש הנקודות באמצע המשפט. אלוהים אדירים, איך לכם קמצוץ של כבוד עצמי?
תויות: law actual צנזורה סינון תכנים ישראל חסון טוקבקים דפנה למיש דליה דורנר אריאל אטיאס אמנון כהן 892 תנאי שימוש פשערשת פשיעה פרטיות ספינולוגיה חופש ביטוי הזכות לגלוש
יום יחסית טוב היה היום ללוחמי החירות (ויש שיאמרו לטרוריסטים) באינטרנט למרות שהיה יכול להגמר טוב יותר; את הבוקר התחלנו בכנסת בדיון של ועדת המדע והטכנולוגיה על החוק הבלתי חוקתי של ישראל חסון שקורא להטיל אחריות על מנהלי אתרים לתוכן הגולשים המועלה בהם. אותו חוק נקרא, שלא בצדק, "חוק הטוקבקים" למרות שהוא מדבר על כל תכני הגולשים. לכאורה, העיתונות הכתירה את הסרת הצעת החוק מסדר היום על ידי חסון ורצון שלו להגיע להסדרה עצמית כהצלחה כבירה של אתרי האינטרנט; אולם, טעות בידם. בפועל (ועל כך דיברתי ארוכות עם אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח בדרך חזרה ארצהלתל-אביב) האתרים קיבלו את מה שהם רוצים, חסון קיבל את הכותרת שלו (והסיר את שוט החקיקה) אבל הגולשים הפסידו.
העניים הם לא דובי הקוטב, ולכן אינם בסכנת הכחדה
» אורה לב-רוןהמותג ביג-בוקס, השירות בסט-ביי
» בלוג זה לחלשים!זה לא סוד שלפהי כחודש קניתי לי מחשב חדש. מה שכן סוד (גם כן סוד. שלום שלום ברחוב) הוא שאת הקנייה עשיתי דרך הסניף הרענני של ביג-בוקס, ביחד עם מחשב נוסף לאחי הגדול.
ביג-בוקס היא רשת אלקטרוניקה חדשה יחסית בשוק. הקונספט שלה הוא חנויות סופר-מושקעות, עם עמדות הדגמה לכל מוצר ומוצר, כדי שמי שרוצה לרכוש משהו יוכל להתנסות בו לפני הרכישה. המחירים שם לא זולים במיוחד, וגם לא ניתנים למיקוח. בקיצור - חנויות “יוקרה” למוצרי אלקטרוניקה וגאדג’טים. לא רעיון רע במיוחד, מה גם שאני תמיד בעד חנויות שמפרסמות את המחירים שלהן כמו שהם, בלי להתחיל לריב על המחיר ולהרגיש פראייר כי הצלחתי להוריד אותו “רק” במאה שקל. מה גם שביג-בוקס הם היחידים באיזור שמביאים באופן רשמי מחשבים של אפל, ככה שבמקרה שלי לא הייתה לי יותר מדי ברירה.
הפרופורציות של איזבלה רוסליני, הפרופורציות שלנו
» סוכן זוטר, מקסימום לבלרגבולות הקונצנזוס הישראלי בהחלט מכילים פציעת אזרחים עלכיפאק
» לשבור להם את הידיים והרגלייםהמפתחות בפנים: סעו לשלום, בלי אולמרט
» נ.ב.מסתבר שמשהו התחרפן לי בוורדפרס אחרי שניסיתי להתעסק עם קבצי הקונפיגורציה (זה מה שקורה כשמדען מדינה מתעסק עם תוכנות), וכתוצאה מכך תזן הרסס שלי הפך לג'יבריש שאפילו מחשבים לא מבינים. נדב (הנשגב באומות, שמש האדם וכיו"ב) העביר את כל המערכת לוורדפרס עברית, אז אני מקווה שהבעיות הללו לא תחזורנה. אני, מצידי, מבטיח לא להתעסק יותר בכל מיני CSSים, PHPים ומחלות אחרות.
אבל אם אני כבר מזכיר רססים, הנה פוסט שהתכוונתי לכתוב פעם ולא יצא לי.
לפני מספר שבועות הבחנתי שמשהו חסר בשגרה היומיומית שלי. שחזור של הפעולות שלי בימים הקודמים העלה את הממצא המעניין הבא: הפסקתי לקבל עדכונים בקורא הרססים שלי לגבי דילברטים חדשים. קפצתי לאתר לבדוק אם במקרה שונתה הכתובת בלי להודיע - אבל לא, היא לא שונתה, היא פשוט נמחקה. אין יותר פיד רסס רשמי של דילברט. במקום זה יש אתר מגעיל שכל מטרתו היא להקשות עלי, הקורא, לגשת בצורה נוחה אל הסטריפים השונים.
המירוץ אחר הלינק - סיפור אמיתי שיהיה (חלק ב')
כל קשר בין סיפור זה ובין המציאות הנו ספקולטיבי בלבד
לא לקח לאנשים הרבה זמן להבין שהדואר לא בא היום. כל אימייל או SMS שהזכיר מלים כמו "ראש הממשלה", "שוחד", "פרשה" - נעלם ולא הגיע ליעדו. אנשים עברו לשימוש בשמות-קוד: "דמי כיס" במקום "שוחד", "קודקוד" במקום "ראש הממשלה". אחרים עברו לשיטות פרימיטיביות של כתיבת ההודעה בתמונה ב-Paint, ושליחת קובץ GIF במקום טקסט באימייל. אמצעי הצפנה כמו GPG, שאי אפשר לפרוץ, החלו להיכנס לשימוש. אזרחי המדינה ירדו כולם למחתרת, כדי שיוכלו לנהל שיחה.
"אינני דובשנית,
אני עוגיית עבאדי"
("השלמה \ נשיות", צאלה כץ)
שלא תחשבו לרגע שאני עוד אחת 'מאלה', אבל אני בדרך כלל בעד כל 'הקטע הזה' של שוויון בין המינים, העצמה נשית* ופמיניזם, יחד עם העובדה שנותנים לנו להצביע, שגורם לי לאושר ושמחה ותחושה של הגשמה עצמית ואפילו קצת חופש מיני. אין ספק שגם באופן יחסי וגם באופן מוחלט התקדמנו המון, או לפחות כך חשבתי לעצמי לפני בפעם הראשונה שבהנתקלתי בבחור שממש התעקש לגמור רק אחרי שאני אגמור. היה משהו ממש מרגש בהתעקשות הזו, או לפחות בדקותיה הראשונות. בחמש הדקות אחר כך זה גרם לי לתחושת שליחות: אורגזמות המיטה כולה מוטלות על כתפי, ובכל שאר הזמן שנותר עד שזייפתי את האורגזמה שלי בשביל לגמור עם זה, הייתי בעיקר לחוצה וממומרמרת. אני לא מצליחה לגמור בפעם הראשונה שאני שוכבת עם בחור, לכו תזדיינו אם זה מפריע לכם. אז תואילו בבקשה לצאת לי ממחזור הסרוטונין ותגמרו כבר.
* ויהונתן מעיר שאם תחפשו העצמה נשית בגוגל תגיעו לעוד אחד מהניו-אייג' קראפ שמנסים למכור לנשים שמנקות בבית עוד קצת זבל במקום לתת להן כח.
הופעות וחגים (רונה, שלומי, פסח, יומעצמאות)
» בלוג זה לחלשים!(הערה לפני הקריאה: אני עייף. ממש ממש עייף. אני בטוח שבפוסט הנ”ל יש איזה מליונתלאפים טייפוז ושגיאות מביכות, אבל המוח שלי כבר נסגר להערב ואין מצב שאני עושה עכשיו הגהה. אתכם הסליחה)
חלק ראשון - שמחה רבה
פסח הוא חג מבאס. מסוג החגים שיוכל לגרום לכם להסתובב ברחובות שעות בחיפוש אחר רשת מזון מהיר אחת שמוכרת מזון נורמאלי (זאת במידה ואתם לא במרכז תל-אביב, שם מי בכלל שומר על כשרות בכל מקרה), שלא לדבר על פאב פתוח לחובבי הבירות שביננו, שלא מבינים איך אפשר להסתדר שבוע בלי חצי ליטר גינס אחד לפחות.
ynet העלו במסגרת חגיגות ה-60 ערוץ נוסטלגיה שנראה מהצצה קלה, די מעניין. הערוץ הנוסטלגי מצטרף לשירות אחר שעלה גם הוא בשבוע שעבר - שערי "ידיעות אחרונות" מאז 1939. ללא ספק מאגר היסטורי יקר ערך. רק מה, אחרי שבחרתם בתאריך ומצאתם את השער המבוקש, תצטרכו להיפרד מעשרה שקלים כדי להגדיל ולצפות בשער עצמו.
נשאלת השאלה, כמה רווח יכניס השירות הזה שבגינו בחרו קברניטי המערכת לגבות תשלום. מדוע לא לשחרר את שערי העיתונים בחינם? הרי לא מדובר בתוכן עצמו של העיתון. עשרה שקלים לעמוד ראשי? העיתון עצמו עולה פחות!.
אחת ההבחנות המעניינות שפילוסופים מסוימים עושים נוגעת לשאלת מהו "אדם" (Person*). בזמן שהמונח הביולוגי "בן אדם" (human או human being) קל יחסית להגדרה, המושג הפילוסופי חמקמק יותר. פריצת דרך ראשונה בנושא עשה ג'ון לוק (Locke), שטען כי האדם הוא יצור חי המודע לקיום של עצמו כנמשך לאורך זמן. כלומר, המושג "Person" מתייחס, אליבא דלוק, לבריה המודעת לכך שהיא בהווה והיא בעבר זו אותה בריה, ויש לה גם איזושהי תפישה של עתיד פוטנציאלי.
הגישה של לוק היא כנראה המשפיעה ביותר על תאוריית ה"אדמיות" (Personhood), שהיא כמעט קונסנזוס פילוסופי היום.
לוק מתאר את האדם כך:
A thinking intelligent being, that has reason and reflection, and can consider it self as it self, the same thinking thing in different times and places; which it does only by that consciousness, which is inseparable from thinking, and as it seems to me essential to it
(Essay on Humane Understanding, 2:27,9)
האם השירה המזרחית היא הטרנד הבא?
» מואיז (משה) בן הראשסוציאליזם מתוקף סמכות ריכוזית או סוציאליזם מתוקף החרות (או על החרות השלישית)
» מבט פילוסופיהמירוץ אחר הלינק - סיפור אמיתי שיהיה (חלק א')
כל קשר בין סיפור זה ובין המציאות הנו ספקולטיבי בלבד
ישראל, 2013. גורמים פוליטיים, המתנגדים לאחד המהלכים האחרונים של ראש הממשלה, מעלים באוב חשדות לשוחד שהתרחש (או לא) כחמש-עשרה שנים קודם לכן. במשטרה עטים על הפירורים כמוצאי שלל רב: כבר מזמן המטרה העיקרית שם היא חקירות מתוקשרות, שמעלות את קרנם של הקצינים, ולא מלחמה בפשע או משהו כזה.
אלא שחשדות נגד ראש הממשלה זה חדשות ישנות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הכל כבר מוצה עם אולמרט ב-2007-8, ולפני כן עם שרון, ולפני כן עם ברק, ולפני כן עם נתניהו. מה אפשר לעשות כדי לזכות בשער ענק עם אותיות לבנות על רקע אדום? האמת שלא צריך הרבה, ידיעות נותנים שער כזה גם אם החזאי טעה. ובכל זאת, צריך שיונית תכריז על חקירה בטון דרמטי, מיקי תיראה מזועזעת ויעקב יראה כמו שהוא תמיד נראה. ישבו, חשבו, ומצאו טריק שהשתמשו בו פעם: מוציאים צו איסור פרסום ומדליפים ללא הכרה, כדי להריץ את השמועות.
השיר הזה נמצא לי בראש.
I know I make you cry, and I know sometimes you want to die, but do you really feel alive without me?
דמיאן רייס תמיד היה טוב יותר ממני בלומר את מה שאני רוצה.
ייגרגייט הוא הבעיה של נוני | ישראל חסון מחייך באושר
» 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blogתויות: law actual תמיס שלמה מן רביב שכטר עומדים בשער עודד קרמר ספורט נוני מוזס ישראל חסון ייגרמייסטר טוקבקים ארנון מוזס אנונימיות אופירה אסייג פשערשת לשון הרע חוק חופש ביטוי בלוגוספרה
0.
בחודש אוגוסט 2007 אישרה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, את המיזוג בין ידיעות תקשורת לבין One, אתר אינטרנט העוסק בתחום הספורט שהוקם על ידי שני יזמים צעירים, תוך שהיא טוענת כי טובת הגולשים, שהם הלקוחות, לא תפגע. אותו מיזוג הביא לכך ש51% מאתר האינטרנט יוחזקו על ידי "ידיעות תקשורת" שהיא בפועל המפעילה של האתר וזו שגוזרת את רווחיו; One, כך לפחות על פי אתר 'The Marker', נוהל באותה עת על ידי אופירה אסייג בצורה שמתקרבת יותר למשרד יחסי ציבור של ספורטאים מסוימים ותוך ששמועות רחשו סביב המעורבות שלה עם גורמים אפורים וגורמים המקורבים לארגוני פשע (כך לפחות לפי הכתבה המלונקקת). אותן חשדות ושמועות לא מבוססות שהוצגו בעיתון המתחרה לא הפריעו לידיעות ואלו, מצדם, לא הפריעו לאסייג וחבריה לנהל את האתר באותה הדרך.