את התדרדרות הדיון הציבורי בנושא שלטון החוק אפשר להגדיר, נדמה לי, במילה אחת: פרסונליזציה. שאלות של עיקרון הפכו לשאלות אישיות. בייניש נגד פרידמן. לינדשטראוס נגד אולמרט. או שאתה בעד ”הגיבור המקומי“ מזוז, או שאתה בעד ”המושחתים“; או שאתה בעד השריף, או שאתה בעד הגנבים.
אבל הפרסונליזציה הזאת היא לא רק עניין של סגנון היא גם עניין של מהות, והיא עדות מדאיגה לגבי אי-הבנת המושג ”שלטון החוק“. אולי כדאי להזכיר: שלטון החוק הוא בדיוק ההפך מפרסונליזציה. חלוצי הליברליזם והדמוקרטיה שהורישו לנו את המושג, דיברו על ”שלטון של חוקים לא של אנשים“. בניגוד לאימרה המפורסמת המיוחסת ללואי ה-14, ”המדינה“ ו“אני“ הם שני דברים נפרדים. זה העיקר.