ראיתי את הסרט התיעודי "עכשיו תקשיב" על הזוג האמריקני פול וסאלי טיילור, התפעלתי מהזוגיות הנפלאה שלהם. שניהם חירשים לגמרי מלידה, שהכירו כשלמדו באותו בית ספר לכבדי שמיעה, התחתנו והקימו משפחה למופת, עם שלושה ילדים שומעים. ממש זוג מוצלח, ולא נראה שהמגבלה שלהם מפריעה להם. הם קוראים שפתיים במיומנות רבה, נהנים ממוזיקה דרך ויברציות, ובמקום לדבר זה עם זה בטלפון - נעזרים בהודעות טקסט. למעשה, פול, מהנדס במקצועו, המציא הרבה לפני שמישהו חשב על SMS מכשיר שהופך את הדיבור בטלפון לתדפיס כתוב.
אבל לאחר 65 שנות חירשות, הם מחליטים לעבור ניתוח השתלה של שבלול האוזן (שתל קוכליארי), כדי שיוכלו לשמוע. בסרט התיעודי שביימה בתם, איירין טיילור-ברודסקי, היא מלווה את התהליך הזה, שסופו עצוב, לדעתי, למרות העובדה שהניתוח עבר בהצלחה. למה עצוב, אם הניתוח היקנה להם את היכולת לשמוע? עצוב, מפני שכל אחד מהם הגיב בצורה אחרת לניתוח. בעוד פול הסתגל בצורה טובה לצלילים ולקולות שחדרו לפתע לעולם הדממה שלו וידע להבחין ביניהם וליהנות מהם, סאלי הרגישה מוצפת, טובעת...