הנבואות השחורות כבר התגשמו כולן. כבר הפגזנו בית ספר, כבר עשינו פאדיחות צבאיות, חמאס כבר איים להגיע "מבעדה אשדוד" ואולי גם "מבעדה בעדה אשדוד", סרקוזי כבר היה, ויחזור, מועצת הביטחון תיכף עושה את מה שהיא עושה. הפעולות הצבאיות שלנו כאן מזכירות סרט של אבי ביטר: העלילה מוכרת, וכל הטוויסטים ידועים מראש - רק הטקסטים והקונטקסטים משתנים מעט. אין לנו "מציאות חדשה" ליצור. יש את המציאות, והיא לא באה עם פתק החלפה: אם זה לא נוח, צריך ללבוש עד שנתרגל.
ידענו את זה כבר כשהתקיפה החלה. יכולנו לחזות את הטוקבקים בטמקא ואת הכניסה הקרקעית, את גיוס המילואים ואת התגייסות התקשורת, את הארונות המכוסים בדגל כחול ולבן. ועשינו את אותה הטעות שאנחנו תמיד עושים: צבענו את הכול בצבעים של שחור ולבן, ראינו את הכול בפריזמה של בני אור מול בני חושך, וכל שנותר לנו לעשות הוא לבחור צדדים ולהרשים במילותינו המושחזות כתער.