באחת משלוש השנים בהן ביליתי בתיכון, התעוררתי בוקר אחד לרחובות לבנים. היה קר, קר מאוד, והייתי צריך ללבוש את המעיל הממש עבה של אמא, שמשום מה עלה עליי, כדי לגרום לשיניים שלי להפסיק לנקוש בעצמן. אומנם לא היה מדובר במקרה קלאסי של אפס מעלות ושלג, אבל זה היה ממש לא רחוק מזה. מספר חד ספרתי נמוך של צלזיוסים, וברד-מעורב בשלג. ההבדל בין זה לבין סערת השלגים הדי מטורפת שנקלעתי אליה מספר שנים קודם (סיפור אחר לזמן אחר) היה הבדל של שמיים וארץ, ועדיין, רעננה! לבנה! קרה! חורף!