אז מה למדנו? לשחרר.
קשה לי לתאר את ההקלה עקב ההחלטה להפסיק עם כל עניין הילד השני (לעת עתה, נו, זה יכול להתהפך בכל רגע) לא שזה קל, יש צעדים ממשיים שצריך לעשות לשם הוויתור הזה: לבטל את התור לצילום רחם, לבטל את התור לרופא פוריות, להתקשר לבנק הזרע ולברר כמה יעלה לשמור את המנות לעוד שנה, שיהיה, וכל צעד כזה משלב הקלה וצער, אבל נראה לי שההחלטה לרדת מזה (לעת עתה, לעת עתה, נו, זה יכול להתהפך בכל רגע) היא ההחלטה החכמה ביותר בנקודה הזאת.
ברור הרי שאם היה מצליח באחד מהניסיונות הקודמים זה היה משמח אותי, אבל זה לא קרה, וזה בסדר, ופתאום מתפנה מקום רגשי להמון דברים אחרים שרציתי לעשות, ולא ממש עשיתי כי ממילא אני אוטוטו בהיריון, דברים שנראים שטותיים, אבל הם לא. נגיד, להתגייס ברצינות להוריד את ה-5 קילו המיותרים שיושבים עליי, לקנות קצת בגדים, להירשם לקורס הורות באדלר, שכבר מזמן רציתי לעשות, ואולי אולי לחזור קצת לעניינים של גדולים, נגיד, למצוא אהבה סוף סוף? כן, אם יש לכם מישהו להכיר לי, אל תתביישו, אתם מכירים את מעלותיי וחסרונותיי, תפרגנו קצת, מה קרה?
אחד הדברים שבגללם ההחלטה הזאת מקלה עליי זה העניין הכלכלי. עם ילדה אחת אני אוכל להסתדר די בסדר. בהתחשב בעובדה שאין לי הוצאות מגורים וכאלה, אז אני אוכל להתחיל להשתכר יותר (אמן ואמן) ויהיה לי יותר לתת לטליה. אני יודעת שאח זה יותר חשוב מחוג, אבל עדיין, עוד ילד היה מעביר אותי מחיים של רווחה סבירה לחיים על הקשקש ממש, וזה לא נראה לי כזה כיף, אני לא רוצה לחיות במאבק כלכלי מתמיד, שוב, לו הייתי נכנסת להיריון הדברים היו מסתדרים, כי תמיד הדברים מסתדרים, אבל איכשהו עברתי שינוי רגשי מאוד גדול; אם עד לפני כמה חודשים המחשבה על ילד בתוך זוגיות הייתה נראית לי מגונה כמעט, פתאום נראה לי נחמד הקונספט הזה של התאהבות, חיים משותפים וילד ביחד, ואני ממש ממש מקווה לזכות בזה, ממש, אם לא, בסדר, אבל נראה לי שעצם הרצון הוא התקדמות די גדולה.
חוץ מזה היום אהובתי חזרה לגן, ואחרי שלושה שבועות של קיטורים בלתי פוסקים והליכה על קצה גבול הסבלנות, תוך כדי איומים על הגננת שלא תעלה בדעתה לעשות הסתגלות, היום הפקדתי את טלולי בגן, ואז ישבתי בבית אומללה ומלאת געגועים לגמדת הקסם שלי, כי כזאת אני, יציבה! אם כבר טלולי, היא נעה כל הזמן על הציר שבין "אני גדולה! אני לבד!" לבין תינוקיות מוחלטת, השטיק החדש שלה הוא להגיד, "אני גור קטן." ואז אני אמורה להרים אותה ולהתייחס אליה כמו אל גור קטן. היום בבוקר, לפני שיצאנו לגן היא הודיעה לי "אני גור קטן וגורים קטנים לא הולכים לגן." מייד הודעתי לה שהיא גור קטן עד שאנחנו מגיעות לשער הבית, ומעבר אליו היא ילדונת מהממת, והיא הסכימה להסדר הזה.
עוד דבר חשוב שלמדתי זה לא לסמוך על מה שאמהות אחרות אומרות - כשהחלטתי להשאיר אותה עוד שנה בגן הפרטי היו עוד איזה 3 אמהות שאמרו שהן ישאירו את הילד עוד שנה אצל ישראלה, אבל בסוף הן החליטו לשלוח את הילדים לגן עירייה, ועכשיו יש עוד ילד אחד בגילה, ועוד ילדה גדולה בשנה, שמגיעה אלינו לגן במקום צהרון. זה לא גרם לי להתחרט על ההחלטה שלי, נראה לי שעוד שנה אצל ישראלה תועיל לה, אבל אני שמחה שהשיקול שלי לא היה מבוסס לגמרי על ההנחה שתהיה קבוצת גדולים בגן. אני ממש מקווה שיהיה לה סבבה השנה, ושהיא לא תשתעמם יותר מדי.
מה עוד? כמובן, מחוברים, כרגע אף אחד מהם לא מוצא חן בעיניי, ושמתי לב לדבר מוזר - במחוברות כל הנשים הוציאו את הגברים שלהן נורא מוצלחים, ובמחוברים הגברים לא ממש מפרגנים לנשים, ההבדל הזה נורא מסקרן אותי, אני צריכה לחשוב עליו עוד קצת, אה, וגם נראה לי שהטוקבקים הפעם פחות אלימים, כאילו שחוסר שביעות רצון גברית מתקבלת יותר בהבנה.
