לבית ספר הספר הזה הגעתי לפני שנתיים. הציעו לי להיכנס לשם ללוות את המנהל ואת צוות המורים. בנקודת הזמן ההיא אפשר לומר שהמצב שם היה לא משהו. ידעתי שאין להם שם טוב. שיש שם מנהל ותיק מאד על סף פרישה ותלונות של הורים כל הזמן על התפקוד של ביה"ס, על היחס לתלמידים, ועל.. ועל.. ועל... כשהיו מזכירים אותם זה תמיד היה בנימה של "טוב... למה ציפית?". אני חייבת להודות שמאד רציתי להיכנס לשם. בלב הרגשתי משהו חם שזה מקום ששווה להיות בו.
אפילו לדקה אחת לא טעיתי. הקליק היה מיידי. אהבה ממבט ראשון מצד שני הצדדים. היתה רק בעיה קטנה אחת הם ציפו שיתחוללו ניסים ושאני אסדר להם את הכל. תכף מהתחלה אמרתי להם שכל מה שיקרה – יהיה כתוצאה מזה שנעשה את הדברים ביחד. הכל ביחד והם הסכימו.
תכף מההתחלה היו סימנים שבישרו טוב. בהתחלה דברנו המון כמו ברומן שמתחיל טוב. הוא ספר ואני בעיקר הקשבתי. נזהרתי מאד שלא להצטייר כאחת שתלמד אותו אבל לא היססתי להביע את דעתי כשהיה צריך.
העיקרון שהנחה את עבודתי היה לחפש מקום שם אפשר להציע להם משהו שונה, כזה שלא עשו קודם, שיתחבר לצורך שקיים אצלם. הצורך שהם בטאו הכי חזק היה רצון לקשר אחר עם הורי התלמידים. בדיוק הם עמדו לפני התקופה של יום הורים. בדקנו מה היה עד כה ובנינו דגם חדש למפגש הורים עם המורים. השקענו שבועות רבים בהכנות. אספנו נתונים, בנינו דפי דיווח שיתנו תמונת מצב אפקטיבית יותר להורים, תדרכנו את המחנכים, לימדנו אותם לנהל שיחה ממקום של רצון לקדם ולא ממקום מתחשבן, הקדשנו מחשבה לכל הפרטים הקטנים ואחרי שבועות של הכנה הגיע היום. אף אחד מאיתנו לא יכול היה לצפות - מה שקרה שם ובמיוחד מה שקרה אחרי. זה היה פשוט פיצוץ. המחמאות שקבלו המנהל והמורים על היום הזה על מה שהתרחש בו, על הניהול שלו ועל דברים נוספים היו מעל ומעבר למצופה. הם היו מאושרים. כשבאתי אליהם בשבוע שאחרי זה – זה היה מקום אחר. הסתובבו שם אנשים גאים. אנשים שמרגישים גאווה בעבודתם נראים אחרת. אפשר להגיע אתם רחוק.
ואחרי זה – האושר של לעבוד שם פשוט הלך גדל. מהנקודה הזו היתה בינינו מן שותפות כזו שמאפשרת לחולל פלאים כמעט בכל תחום אפשרי. כל הזמן הזה הקפדתי שלא נלך בגדול מדי, לא יותר מדי תכניות ופרויקטים, שנפרק כל נושא לדברים ישימים, קטנים בהיקף שלהם, שרואים בהם תוצאות בפרק זמן קצר יחסית.
לפני חודש התקבל אצלם בביה"ס מכתב המודיע על הגשת מועמדות לפרס מכובד. הצעתי להם להגיש את מועמדותם. הם הסתכלו עלי בספקנות. הבאתי את הטפסים, מלאנו מה שצריך ושלחנו.
מקץ שבועיים הזמינו אותם להתייצב לפני וועדת הפרס ולנמק. כשהמנהל שאל אותי מה להכין, הצעתי לו לקחת איתו את הרכז הפדגוגי וכמה תיקים ובהם עדויות על העבודה שלהם וזהו. כשחזרו משם הם אמרו לי שלכולם היתה מצגת ורק להם לא.
השבוע הודיעו להם שהם זכו בפרס.
